לך...
שתי סיגריות וכבר מסתובב לי הראש. כל הגוף- כאבים. לחץ בחזה,
דקירות, הראש מתפוצץ לי. מהסיגריות זה בטח לא בא. מאיפה? אולי
זה ממך, מעצם זה שאתה קיים, אני לא רגילה לזה, לא מעכלת. לא
מסוגלת לספוג את קיומך.

אתה יכול להבין? אתה בכלל מסוגל להבין. מה עובר עליי. מה עובר
לי בראש.
כל התקופה האחרונה אני לא מצליחה אפילו לחשוב. הכל נראה לי
מוזר, לא מוכר, משונה. כאילו אני לא שייכת לשומדבר, לשומקום,
לזמן, לעולם, לרחוב, לבית שלי, שלי. לעצמי, אני. אתה מכיר
בסרטים, שרוצים להראות חלום, אז התמונה מטושטשת- ככה אני רואה
את השתקפותי במראה. או שבסרט גרוע רואים איזו דמות הולכת ברחוב
ורואים 'שבישלו' את התמונה והדמות לא באמת הולכת שם, זה עריכה
(גרועה בהחלט) אז בסרט שלי, הגרוע שלי, since fiction משלי, זו
אני שהולכת ברחוב, אבל לא באמת, זה רק ניסיון של צוות העריכה
לאחיזת עיניים, שאני, ואתה וכולם ידמיינו שאני שם ואפשר לגעת
בי ואני יכולה לגעת, אבל רק לדמיין. לא אמת. כלום כבר לא אמת.
אפילו לסרט שלי אני כבר לא שייכת, באמת. אבל אתה, יושב ככה,
בישיבה המבטיחה שלך, עם החיוך השובה שלך, ופרחים יבשים של סתיו
עפים סביבך (כאילו גם זה מתוכנן, כמו הכל) וטיפות של גשם ראשון
עפות לך על הלחיים הסמוקות. יושב, מביט, חושב, נועץ מבט בכלום.
אבל אני בכלום הזה. והמבט חודר לתוכי, כל כך חודר, שאין לי
מושג כיצד אשא בו. בכאב של המבט. בחדירה העמוקה לתוכי.
ואני מרגישה ככה שאתה יכול לראות אותי, את כולי, את תוכי
פנימה, כל כך עמוק, כאילו הפשיטו מעליי את הבגדים, ואז גם את
העור ואני עומדת, ואין מלבדך כלום בעולם, ואתה מציץ בי פנימה
ורואה את הכל, ואז אתה מתחיל גם לשמוע, ולהריח ולהרגיש (בלי
לגעת) וכל גופי נתקף בכאבים כל כך עזים, ואני מתפתלת, מזה שאתה
רואה, ושומע, ומריח, ומרגיש, וחודר לתוכי דרך העיניים. שלך.
ובעיקר מזה שאתה לא מבין. כלום. כלום. איך אתה לא מבין. איך
אתה לא מצליח להבין...