הוא אסף את עצמו והלך. בלי לומר דבר, השאיר את כל העבר מאחוריו
וסגר יפה את הדלת. הפעם היא עברה את גבול הטעם הטוב. נכון, היא
הייתה החברה הקרובה ביותר שלו. הוא ידע עליה כל שאפשר לדעת על
מישהו אחר. הוא הכיר אותה טוב יותר מאת עצמו. פעם הם העבירו
שעות ארוכות בשיחות סרק על שטויות. אבל גם לו יש את הגבולות
שלו. היא הייתה כרוכה אחריו בכל אשר הלך. הוא ידע כמה הוא חשוב
לה. לא הייתה לו כל דרך לגרום למצב להיות הדדי. הוא לא אהב
אותה. ניסה בכל כוחו להתחשב בה. לעיתים היו לו בריחות בלתי
מודעות. בכל פעם מצא לו קורבן חדש להתכרבלות משותפת. גם הוא
בן-אדם. גם לו יש צרכים. גם אם ראה את מבטה המשוטט למקומות
אחרים כדי לא להיתקל בעיניו, וגם אם ראה איך התפתלה מחוסר
נוחות כל פעם שראתה אותו עם בנות אחרות, התעלם מכך במופגן. הוא
היה מהאנשים האלטרואיסטים ביותר שיש. לא היה זה טבעי עבורו
לפגוע באנשים. לא במודע בכל אופן. גם לו היו את פליטות הפה
שלו. וכשהוא התעצבן אנשים היו נפגעים מההדף. מעולם לא התכוון
להרע למישהו. לא לאורך זמן.
איתה זה היה אחרת. היא הייתה כמו דבק מגע רגיש ובכיין. נשרכה
אחריו בכל אשר הלך. הלכה לכל מקצועות הבחירה שלו. והוא ידע זאת
היטב. על כל דבר הייתה לה הערה צינית ועוקצנית כזו או אחרת.
דבר מעולם לא הצליח לגרום לה שמחה שלמה. "היא הרי רק עושה
מעצמה מסכנה". הנטיה המעצבנת הזאת שלה לקטר על כל דבר שזז ולא
זז. כל ההפרעות הקטנות שלה שאף אחד חוץ ממנו לא היה מודע
אליהן. גם לא היא עצמה. כל בעיותיה נרשמו אצלו ברשימה שחורה
אחת גדולה. בכל יום גילה בה משהו חדש שגרם לו סלידה. הוא נמנע
בעקשנות מלדבר איתה. וחס וחלילה שתראה אותו מסתובב עם מישהי.
הבחורה קנאית. הדמעות ישר יתחילו לזלוג לה על הפנים השמנות
שלה. גם יפה היא לא. והיא, בניסיונותיה הנואשים והברורים לגרום
לו לאהוב אותה רק דחו אותו עוד.
היא סיפרה לו תדיר על בעיותיה ומה שמציק לה. ניסה להראות תומך
ומבין. לא היה לו מושג ממה היא עושה עניין כזה גדול. מתוסבכת.
לך תבין.
המשברים הרגשיים שלה נפלו למעמסה עליו. כמה הוא כבר יכול
להקשיב לה מברברת על בדידות ובגידה? הוא לא יכל לסבול את
נוכחותה יותר.
דיבר איתה רק את המינימום ההכרחי. ניסה להתחמק ממנה בכל
הזדמנות שניתנה לו. רק קיווה שתעזוב אותו בשקט.
היא הייתה בכל מקום. בבית ספר, בתנועה, בשכונה. כמה שניסה
ותיכנן, לא עזר דבר. הרגיש שהיא עוקבת אחריו לכל מקום.
אמר לה עשרות פעמים למצוא מישהו אחר. כלום לא עזר. כבר לא היה
לו נעים ממנה. הוא ראה אותה בדמיונו קופצת מצוק אל מותה הגואל.
כמו שכתבה בסיפוריה אין ספור פעמים. והכריחה אותו לקרוא,
ולהביע דעה.
שנא את זה. הכל אצלה היה אותו דבר. ילדה טיפשה וצרת אופקים.
היא חיה בסרט. שמישהו ינפץ לה כבר את הבועה. אולי היא תיפול אל
המציאות האכזרית בכזה כאב שיגרום לה ללכת כמה שיותר רחוק.
היא לא עזבה. נשארה בנפשה ילדה בת ארבע. והוא לא היה גננת.
הגיע הזמן לחתוך.
ערך איתה שיחה ורצינית והודיע לה חד משמעית שהיא בלתי נסבלת.
היא בכתה, כמו תמיד. אך הפעם לא נתן לעצמו להיכנע לסחטנות
הרגשית שלה. הוא גמר אומר לסגור סופית את העסק ולהיות סוף סוף
חופשי. עם כל הכאב על מה שהוא גורם לה להרגיש, חש שאין לו
ברירה אחרת. הוא רצה לחיות. והיא הפריעה לו בצורה גורפת. אמר
לה יפה שלום ותודה. והלך. לא הסתכל אחורה אף לא לשניה. ואז
באמת התחילו חייו האמיתיים כאדם בוגר.