ב.
השקרים שמספרים והשקרים שרוצים לספר והשקרים שחיים בהם והשקרים
שחיים מהם והשקרים שמתים מהם והשקרים שלא רוצים לספר והשקרים
שלא רוצים לספר אבל מספרים בכל זאת והשקרים שלא יסופרו לעולם
והשקרים שכבר סופרו והשקרים שכבר דובר בהם והשקרים שעוד ידובר
בהם והשקרים שמאמינים בהם והשקרים שרוצים להאמין בהם אבל לא
מצליחים והשקרים שנולדים איתם והשקרים שנולדים אליהם והשקרים
שרוכשים והשקרים שלשווא מנסים להתנער מהם והשקרים שרואים
והשקרים ששומעים והשקרים שמריחים והשקרים שטועמים והשקרים
שמרגישים והשקרים שכבר הפכו לאמת והשקרים שעוד יהפכו לאמת
והשקרים של הממשלה והשקרים של האידיאולוגיה והשקרים הקטנים של
לפני השינה והשקרים הרדודים והשקרים העמוקים והשקרים הפנימיים
והשקרים החיצוניים והשקרים המודרניים והשקרים העתיקים והשקרים
שחושבים והשקרים שיודעים והשקרים שיודעים שלא והשקרים שממול
והשקרים שליד והשקרים שבתוך והשקרים הלבנים והשקרים השחורים
וגם השקרים האפורים - אם מתעלמים מכל אלה, אז החיים רצופים אמת
טהורה.
ואת אותה אמת טהורה, אמת שלי, השתוקקתי בכל מאודי למצוא. לא
ידעתי היכן, לא ידעתי איך, ולא ידעתי מאיפה להתחיל, אך ידעתי
שעלי למצוא אותה ויהי מה. באין יודעין לאן ללכת, החלטתי לצאת
לטיול.
בטיולי הגעתי אל נהר. עומד הייתי מעל הנהר, על סלע תלושה
שמצליחה לעמוד איתנה כנגד זרמו האדיר, בנקודה המשקיפה על עוד
קבוצת סלעים, שלא רק שעומדות כנגד הזרם, אלא אף מצליחות לעצב
אותו, לשנות אותו, להעצים אותו. ובין אותה קבוצה עובר הזרם
האדיר בגלים ובפיתולים לכל עבר, ויוצר מספר פלגי זרמים קטנים,
שקוצפים מעבר לסלעים השונות, כל אחד חוצב את הדרך שלו, ומתקצף
עוד ועוד בזעמו האדיר על הסלעים המתנחלות. והמטרה של כולם,
כולם, היא אותה נקודה קטנה וזעירה מעבר לסלעים, מעבר למפל,
שנוצר בגללה ובשבילה. וכל אחד מאותם פלגים אכן מגיע אל אותה
נקודה קטנה וזעירה, אך כל אחד מהם גם מגיע עם כיוון משלו.
ועוצמה משלו ורצונות משלו. וכך נוצרת אנדרלמוסיה טבעית, הכאוס
המסודר והמאורגן של המים. הכאוס שיוצר סערת מערבולות עצומה.
ובמרכזה של אותה סערה נוצרת עין עטופה בזרמי עוצמה אדירים, כמו
ביצה תחת דגירה, שמכילה כלום, אך למרות זאת, ואולי בגלל זאת,
מכילה הכל.
שם היו כל הברור והמוחלט והסופי. שם היו כל היופי והפשטות. שם
ירדו המסכות ונגמרו הסיבוכים. שם ההתחלות ושם גם הסופים. שם
היה הכל. ובאותו הרגע, כך היו מחשבותיי בתוך מוחי ורגשותיי
בתוך נפשי.
ורציתי שכך זה יישאר, שכך יהיה הכל, שכך יהיו חיי. אך לא כך
הוא. כי היה זה רק רגע אחד, רגע שנחרט בזיכרוני, רגע שהפך את
נפשי מן היסוד, אך רגע אחד. לא הסכמתי לקבל עובדה זו וחשתי
תסכול רב. חשתי פועם בקרבי, בקרב נפשי, את הזיכרון העמום של
אותו רגע, אך עמימותו הייתה חזקה דייה כדי שארגיש אותו כל עוד
חיים זורמים בעורקיי. ואותו זיכרון לא היה שם לבד, הוא היה רק
הפתח והקצה לעוד הרבה רגעים ורגשות בעלי אותו אופי. והדבר הזה
הפך אותי לגמרי. ישבתי וחשבתי.
הפוך לגמרי, ישבתי בקצה העולם וחשבתי. כשרע לי אז טוב לי
וכשטוב לי אז רע לי ורגיל זה מוזר ומיוחד זה אכזר ומה זה בכלל
אותו גוש לא ידוע שיושב לי בבטן ולא נותן לי מרגוע? מגלף ממנו
חתיכות עם גלפן מיקרוסקופי, והשבבים כל אחד עם צורה וצבע וטעם
וצליל והרגשה ויעוד אחר באמתחתו הזעירה. והוא צמח מתוך הלא
נודע ואל תוכו, מצמצם את נפחו האינסופי של הלא נודע באמצעות כל
אותן תשובות לא בהירות וחסרות כל צורה לכל אותן שאלות לא
ידועות שכלל לא נשאלו, הוא מצמצם אותו לאינסוף מזערי יותר, אך
עדיין ללא התחלה וגם ללא סיום הולם, יותר או פחות, הנראה לעין,
ובכל זאת מוחשי יותר, כך שניתן לחוש את גודלו האדיר של הריק,
את משקלו העצום של חוסר הדעת, את כל הבינה שצפה לאיטה באותו
כאוס של האין. מתוך כל זה גדל אותו גוש ואל תוך כל זה וכחלק
מכל זה. וכחלק מכל זה, כך גם אותו גוש אינו ברור. לא מאין הוא
מתחיל, לא היכן הוא מסתיים ובמיוחד לא גודלו, שנראה אדיר אל
מול הקטנים וזעיר אל מול הענקיים ונראה שונה אל מול השווים.
ולעתים הוא נראה כה גדול וכה קטן, כה יפה וכה מכוער, כה נהיר
וכה מסוכן, כולם באותה העת. ואותם זמנים הם עתם של הבלבול
הנובע מן ההבנות ושל חוסר הדעת הנובע מן הידע ושל העיוורון
הנובע מן הצבעים ושל הטירוף הנובע מן ההגיון ושל ההבנה הנובעת
מן הטמטום ושל כל אותן רגשות ללא שם הנוזלות מנפשי ויוצרות את
הגוש הלא ידוע שיושב לי בבטן ולא נותן לי מרגוע.
אותה עוצמה של המחשבות, מלווה באותה תשובה ללא כל מסקנות, גרמה
לי עייפות רבה, ונפשי ומוחי התפוגגו אל תוך השינה וחלמתי
חלום.
ובחלומי אני מטייל על גדותיו של נהר אדיר, שואב את העוצמה
והכוח של המים האימתניים אל תוך תוכי. הנהר גועש וקוצף, והמים
זורמים במסלול שיוצרים להם הסלעים, עוקפים אותם, מלטפים אותם,
מקיפים אותם, מפגינים את כל העוצמה הגולמית שהם מכילים. ואת כל
העוצמה הזאת אני חש בתוך נפשי, זורמת בתוך ורידיי, מציפה את
עורקיי, פועמת בתוך לבי, ממלאת אותי באושר ושימחה. אני הולך
ורץ ומקפץ בין הסלעים שעל גדות הנהר וצועק וצוחק. כל-כך טוב
לי. אני צועק את כל עוצמת הנהר מתוכי. צועק וצועק וצועק. צורח.
וממשיך לקפץ. לאחר זמן מה של ריצות, דילוגים וקפיצות, מגיע אני
לצומת בין סופה של הדרך בה הלכתי עד כה, לבין גשר רעוע עד מאד,
המוביל לגדה השנייה של הנהר ואל עבר הלא נודע והמרתק. בדרך
שנגמרה אינני יכול להמשיך, בדרך ממנה באתי אינני רוצה לחזור,
כך שברירתי היחידה הינה לחצות את הגשר הרעוע והמסוכן ולהסתכן
בנפילה אל מימיו הקוצפים של הנהר. וכיוון שברירתי היחידה -
יחידה היא, מחליט אני לחצות את הגשר אל צידו השני של הנהר. אני
חוצה את הגשר שכמעט ונשמט תחת רגליי. אני רואה את מימיו
הגועשים של הנהר, שעלולים לסחוף אותי עימם אל עבר מותי המתוק
אם רק אמעד קלות. חציתי את הגשר. לבי פועם מעצמת האדרנלין
וההתלהבות. אני עולה במעלה הגדה השנייה כדי להגיע לגן-עדן קטן,
אל תוך מטע של עצי החיים. אני אוכל מעץ החיים ואני חי.
האדרנלין מפנה מקום לסיפוק והתלהבות. קבוצת מלאכי השטן
הקדושים, שזהו משכנם, מראה לי שכך יכולים להיות החיים, שגן-עדן
יכול להיות קיים איפה שיש אנשים שמוכנים ורוצים להקים אותו.
ובחלומי ובעורי הכל היה טוב. הבנתי שעלי לצאת למסע, שאיני יודע
כיצד יסתיים, או מה יטמון בחובו, אך זו תהיה הדרך היחידה בה
אוכל להביא את אותו גוש לא ידוע שלי על סיפוקו, בה אוכל למצוא
את הגן-עדן הקטן שלי, בה אוכל לחבור אל מלאכי השטן, בה אוכל
להיות.
יצאתי אל המסע של חיי. הייתי בערים ללא סוף ובערים מזופתות,
בערים מהונדסות ובערים מבודדות. הייתי בערי נופש ובערי רכבות,
בערי קופים ובערי שקיעות, בערי הסגידה ובערי המוות. הייתי
בכפרים חדשים ובכפרים עתיקים, בכפרים קסומים ובכפרי מסעות,
בישובים סתמיים, בישובים המוניים וביישוביי הנערות. הייתי
במנזרים דמיוניים ובמנזרים שגיבים, במנזרי השגרה ובמשכני
קדושה, במשכני אדיבות ובמשכני טיפשות, במשכני היצר ובמשכני
הרוע. הייתי בעמקים שגיוניים וברצועות נהנתנות, במקומות
התחדשות ובחבלי החוק, בחופי העצמיות ובגשרי הגדלות, במישורי
ההרים ובנהרות ההתקיימות, בקרחוני תחילת העולם, בפסגת היקום.
הייתי במחוזות הנדודים, במחוזות הפשטות ובמחוזות החיים. הייתי
ביערות הערפל, ביערות הקיום. הייתי.
באחד מאותם מקומות אליהם הגעתי במהלך מסעי, הייתי שרוי במצב כה
הזוי, עד כי הייתי בטוח שחיי אינם אלא חלום של מישהו אחר.
ובאותו חלום אני יושב לי מתחת לעץ הגדול שצמרתו מחזיקה את תקרת
החדר בו אני מצוי. המלאך השחור והענוג, עם זקנו הארוך והראסטות
האינסופיות שלו, שמלתו השחורה ומגפיו הלבנים, מגלגל עוד ג'וינט
רק בשביל להגן עלי, מרוכז כולו רק בשביל לעמוד במשימתו הסבוכה.
להגן עלי. צלצולי כפית על דפנות כוס תה, ממוססת את הסוכר
באמצעות ערבול, מהדהדים באוזניי. הצלצול נגמר, אך ההתמוססות
היא תהליך מתמשך עם עליות ומורדות. בינתיים האנדרואיד הצמא,
שכבר הספיק להשביע את רעבונו, מסתובב לו בחדר בחיפוש נואש אחר
קשית, ומעט מים. כבר הספיק להשתין, והכפית עדיין בידו. הרגיעה,
סוף-סוף, ממלאת את החדר, ממש כמו שיטפון של בועות סבון, וכל
הקולות מתחילים לצוף, ולהתערבב אחד עם השני, אחד בתוך השני.
ערבובים מעורבבים בערבוביה אחת גדולה. בתוך עצמם. פרופגנדה
זולה נמכרת בחינם. הזעה מרובה מונעת כישלון. כתיבה לאינסוף
מונעת ריקבון. והרבה הרבה גמדים ירוקים מזדחלים להם מצמרת העץ
שמחזיק את תקרת החדר. הם מחפשים יין. הם רוצים יין. "ווינו
ווינו ווינו ווינו ווינו ווינו" הם קודחים במוחי עם פותחני
בקבוקים. הם רוצים יין. הם דורשים יין.
המזדאבים בוכים ושרים לירח בטקס מדהים ומזוויע. הציפורים עונות
להם והיקום מתעורר. התעוררות שדועכת ולבסוף רק פועמת. עד
שמתחלפת. או מוחלפת.
הנזיר האדום עושה קולות של הלא נודע והמתרגם מדבר בהמשכיות
מתעצמת. הכל עולה בספירלה הפוכה למעלה ולמעלה. הכל עובר להיות
ולקרות למעלה. למעלה. ממעל.
ופתאום, כאילו כדי להעיר אותי מאותו חלום, שכלל לא אני הוא
שחולם אותו - אני רק נחלם בו, מגיע אלי אותו מלאך שחור וענוג,
עם זקנו הארוך והראסטות האינסופיות שלו, שמלתו השחורה ומגפיו
הלבנים, ומגיש לי מכתב. אני פותח את המכתב ומתחיל לקרוא,
ובעודי קורא זולגות דמעות מעיניי, דמעות של הזדהות:
תאריך: אי-שם באינסוף, מתישהו
לכל מאן דבעי,
אני כותב מסמך זה לא ככתב הגנה עתידי, כי אם כמכתב אזהרה,
המלצה לציבור הרחב. אזהרה שמומלץ להתעלם ממנה, המלצה שכדאי
להיזהר ממנה, תלוי בנקודת המבט, תלוי במביט, אך ללא כל תלות.
מעיים משתלשלים מפי, נוגעים בגרוני מבפנים, ומבחוץ. האם מעיי
הם? בגדיי הלבנים קרועים, מכוסים פחם שחור, ומוכתמים בדם. האם
דמי הוא? אני יושב, נשען על קיר מרכז העולם, בקצהו המרוחק
ביותר של מקום שכוח-אל זה. היכן אני? תשובות - אין לי לשאלות
אלה ולשאלות כה רבות אחרות, אך הדרך, הדרך - כה ברורה, כה
מותווה, כה נסתרת. ואלה הם קורותיי במהלכם של השנים? השבועות?
הימים? השעות? טרופי הנחת ומשוככי הזעם האחרונים:
עוצם עיניי בניסיון להתרכז, בניסיון לקבל תשובות לכל השאלות,
בניסיון להתנתק. עיניי נעצמות ונשארות פקוחות, אינן מביאות עמן
את שחור עצימת העיניים, מביאות עמן כאוס אינסופי של צבעים
מרצדים. גוונים שחורים של אדום, גוונים אדומים של שחור מרכיבים
נהר כחול קוצף וגועש, ובקצפו, ובגעשו, יוצר הוא נחשולים של
שקט, שטפים של רוגע, ומערבולות של דממה ללא סוף. וזרמו הלא
מוגדר חותר כלפי באופן נקודתי ומדויק. אני קופא מפחד, רועד
מציפייה, משתין (מפריש נוזלים עודפים מהגוף) מתקווה. ונוזלי
הצהובים בעלי גוון האדום מתמזגים עם נהר זה, מגדירים אותו
מחדש, מגדירים אותי. ונהר זה של נוזלי סוחף אותי בזרמיו,
בשטפיו, במערבולותיו, באפאתיות הנצחית המכילה אותו בעודו מכיל
אותה. נסחף. איני מביט לאחור, רואה אני מאחורי את גופי, איני
מבט לאחור, גופי מאחור, איני מביט, איני, הנני, אני.
יושב מכווץ בתוך רחם אמי החצויה לשניים. מוגן מכל, ללא צורך
בהגנה. משני צדדי שבילים משוחים סגול עמוק, רציף, בוהק, נהיר,
ממורק, חד-גוני, צבעוני, רופס, עז, נרחב. ומאחוריהם מרצדים להם
מרחבים של אדום אדמוני, אדמדם ודמי, בגוונים שונים של שחור
מרוכז, פחמי ושטני, ומישורים של שחור מרוכז, פחמי ושטני,
בגוונים שונים של אדום אדמוני, אדמדם ודמי, ונקודות בדרגות
בהירות שונות של סגול וורוד מחרידים, מרגיעים, בהירים, כהים,
עמומים, ברורים, מושכים, דוחים, ועננים נהירים, בטוחים, קבועים
בצבע אפור לא משתנה, וקווים אופקיים אפלים בכיוון הזרימה ללא
צבע, בצבעי האפאתיה המוחלטת, האימתנית, הקרירה, הנשגבת,
האלוהית, בה שרוי אני.
והזרם סוחף את רחם אמי החצויה לשניים, ובתוכה גופי שעמי, ללא
גופי שנשאר מאחור. הנקודות הסגולות והוורודות מרצדות בדרגות
שונות של משיכה, דחייה, השתוקקות, גירוי, תהייה. מורה לידיי
לערוג לנקודות המרצדות, והן, הן לא, לא עלה יפה ניסיונן להשיג
אותן, רק בעננים האפורים והדוממים הצליחו ידיי לגעת. על העננים
נושמים גמדים זעירים בעלי מבטים ידעניים, שמושכים את ידיי כל
העת אל העננים, בעוד ידיי כמהות אל הנקודות המרצדות הסגולות
והוורודות. הגמדים קופצים מהעננים אל השבילים הסגולים, מכתימים
אותם בנוכחותם. לעתים זאבים בעלי פרווה פרועה ומחודדת, מבט
בטוח ותוהה, צבע אפור ורענן, מרחיקים אותם בגועל והדחייה
שגורמים להם, לגמדים הנשגבים, להרגיש. הזאבים תופסים נקודות
סגולות וורודות בפיהם המשונן והמעודן, וזורקים אותן אלי. חלק
מהנקודות מצליח אני לתפוס, וחלקן נופל למימי הנהר ונשאר
מאחורי, בלי לצוף עם הזרם. את אותן נקודות מרצדות סגולות
וורודות שעולה בידי לתפוס אוגר אני בתוך חציה הריק של רחם אמי
החצויה לשניים, בתוך חציה הריק שלא נושא את גופי שעמי.
חציה הריק של רחם אמי, שמכיל עתה נקודות מרצדות סגולות
וורודות, הינו ללא סוף, ללא תחתית, אך ככל שמאחסן אני בתוכו
יותר נקודות מרצדות סגולות וורודות, הוא מכיל יותר נקודות
מרצדות סגולות וורודות ומפלסו עולה, אך יודע אני שלעולם לא
יעלה על גדותיו. ככל שמאחסן אני בתוכו יותר נקודות מרצדות
סגולות וורודות, אחיזתי את זרם הנהר ואחיזתו אותי נהיים יציבים
ומחודדים יותר, וככל שאחיזתי את זרם הנהר ואחיזתו אותי נהיים
יציבים ומחודדים יותר, חש אני יותר אושר, אושר ממלא, מוחלט
ואמיתי.
כך ממשיך אני לזרום בתוך חציה של רחם אמי החצויה לשניים, תופס
נקודות מרצדות סגולות וורודות במעופן, מנסה להימנע ממגע עם
העננים האפורים הבטוחים והדוממים, מאחסן אותן בתוך חציה הריק,
ללא סוף ותחתית, של רחם אמי החצויה לשניים, שמכיל עתה נקודות
מרצדות סגולות וורודות. זורם, נסחף, זורם, קולח, זורם, נמשך,
זורם, מתקדם, זורם. הזרם נעשה חזק יותר, ממוקד יותר, חלק יותר.
יותר ויותר זאבים בודדים צצים בצידי הנהר. מגיעים אנו, שני
חצאי רחם אמי החצויה לשניים, אני וגופי שעמי ללא גופי שנשאר
מאחור, ואוסף הנקודות המרצדות הסגולות והוורודות שלי, למפל.
מפל. מפל אדיר. מפל של מים. מפל של דם. מפל של פחם שטני. מפל
שוצף, גועש. מפל של אפאתיות. מפל של הנהר. מפל שלי. מפלי.
נסחף עם הזרם ונופל במפל, על-פי כל חוקי הכבידה ובניגוד מוחלט
להם. נסחף ומשייט על המפל בלא לגעת בו. המפל מסתיים בצידו
המרוחק במים צלולים ובתוכם השתקפות אחר הצהרים בהירה של שמש
סתווית. ממשיך בנפילתי את המפל ולהקה עצומה של דגי סלמון
קשוחים וחסרי-תכלית קופצים מעל ראשי התוהה. מתקרב אל הימה
הצלולה שבקצהו המרוחק של המפל. רואה את השתקפותה הדהויה
והמפורשת של שמש אחר-צהרים סתווית זו בבירור פסקני. צבע צהוב
בוהק, בוער, מחוספס, מרוצפת סערות של שחור מרוכז, פחמי ושטני,
ובתוכן מערבולות של אדום אדמוני, אדמדם ודמי, ועיני המערבולות,
עיני אפאתיות הן, ומרצדות עליה הנקודות המרצדות הסגולות
והוורודות אותן לא הצלחתי לתפוס במעופן, ונפלו למימי הנהר,
ובמרכזה של שמש זו יושב לו, בישיבה מזרחית זקופה, ברוגע מוחלט,
ובציפייה לבאות, גופי שלא היה עמי כי נשאר מאחור.
ממשיך בנפילתי את המפל. מגיע אל הימה. המפל ממשיך אל תוכה, אל
תוך השתקפותו. ממשיך אני עמו. בתוך הימה הנני. עולה במעלה
השתקפות המפל כלפי מטה. הולך וקרב אל שמש אחר הצהרים סתווית
זו. מגיע אל השמש וחי אותה. גופי שעמי מתמזג עם גופי שנשאר
מאחור במרכזה של שמש החיים, תוך כדי יצירה של אפאתיה אלוהית,
נשגבת, מוחלטת, הרמונית, נעימה ומלטפת. חש את השמש, נוגע בכל
מכלול הנקודות המרצדות הסגולות והוורודות, מכניס אל תוך תוכי
את כלל הסערות של שחור מרוכז, פחמי ושטני, ובתוכן מערבולות של
אדום אדמוני, אדמדם ודמי, בעלות עיני האפאתיות. שמש החיים, על
כל מכלוליה, ואני, אחד אנו. מתמוטט. קורס.
פוקח את עיני שכלל לא היו עצומות. בוחן את עצמי ואת סביבתי.
מעיים משתלשלים מפי, נוגעים בגרוני מבפנים, ומבחוץ. האם מעיי
הם? בגדיי הלבנים קרועים, מכוסים פחם שחור, ומוכתמים בדם. האם
דמי הוא? אני יושב, נשען על קיר מרכז העולם, בקצהו המרוחק
ביותר של מקום שכוח-אל זה. יושב וכותב את מכתבי זה אליכם. יושב
וכותב על מסעותיי בנהר החיים. יושב וכותב ומקווה שתבינו.
שלפחות אתם, תבינו.
ראו מכתב זה כהזמנה אישית.
ראו הוזהרתם!
על החתום,
אני.
סיימתי לקרוא את אותו מכתב, שתחילה חשבתי שחולק לי כעוד פיסת
פרופגנדה זולה, וחשתי כיצד המכתב, תוכנו, משמעותו, מה שהוא
מייצג, כל ישותו, מחלחלים אל תוך תוכי, בנחרצות פסקנית, כאותו
שובל חלב לבן שנמזג אל תוך כוס מים צלולה, ואט-אט מתפשט בתוך
חלל המים, משרה עליו את לובנו המוחלט, עד שלא ניתן עוד לטעות
בצבעם הברור של המים. כאותם מים מלובנים, כך לא יכול הייתי עוד
לטעות באותה רוח נשגבת שהשרה המכתב על נפשי. צורך עז פעם
בקרבי. צורך עז ללכת באותה הדרך בה הלך אותו אלמוני שרשם לי את
מכתבו. צורך עז למצוא את נהר חיי ולהפליג על מימיו. וכסהרורי,
התחלתי ללכת וללכת מחפש אחר אותו הנהר של חיי. התחלתי ללכת
וללכת במצב ביניים שבין חלום ומציאות, מציאות וחלום.
ובחלומי אני הולך והולך ללא סוף וללא מטרה. והסוף אינו נראה
לעין, אך מתגלה לעתים ואז נעלם. ובכל פעם שהוא מתגלה שוב, הוא
גם משתנה. ואיתו המטרה המדומה שהוא ממציא לו. ואני הולך ומשתדל
נורא שלא לחזור על עצמי, כדי שלא לבלבל את כל הסופים והמטרות
האלו בתוך עצמם, עם עצמם. וזה קשה. ומשתדלים. וזה עוד יותר
קשה. ואני הולך בעוד יותר זהירות. ומגלה שזה מבוך בלתי אפשרי
שכל הזמן מתפתל אל תוך ובתוך עצמו, והולך עם עצמו, הולך בעצמו,
הולך נגד עצמו, הולך במקביל לעצמו, או לפעמים סתם הולך. ואני
מבין שזה בלתי אפשרי. משלים עם זה. אני הולך מהר ומצליח איכשהו
להידחף אל אחד הסופים. הולך איתו ובתוכו. רץ. ואז הוא מתנפץ,
בקול נפץ זכוכית אדיר, אבל מתנפץ. זה פוצע אותי. וגם אין יותר
סוף. אני משלים עם הבלתי אפשרי. אני משלים עם האינסוף. אני
משלים עם הכישלון. אני משלים עם הכל. אני מוכן לחזור לכוך הקטן
שלי. לא לחזור - סתם ללכת. בזחילה. ובדרך לשם נגלים לי עוד כמה
סופים. והם מושכים אותי ודוחפים אותי. מטלטלים אותי. מזעזעים
אותי. מבלבלים אותי. אני כבר לא יודע אם אני צריך לחזור לכוך.
אולי יש עוד דברים. אולי יש עוד סיכוי. אולי לא. מי יודע. מי
אם לא אני, אבל אני לא. קשה לדעת, אם בכלל אפשר. לדעת. אנשים
גם עומדים בדרכי. צועקים. צורחים. בכל מיני שפות. מוכרות וגם
מוזרות. מעצבנות יותר ומעצבנות פחות. אבל מעצבנות. מבטא כפרי
ומבטא עירוני. צריחות. אבל צריך להמשיך. לעבור את מסלול
המכשולים האנושי. ובדרך, בין כל המכשולים, מתגלים לי במקרה גם
סופים של אנשים אחרים, והדרכים המובילות אליהם. ולפעמים גם
יוצא לי לדרוך בדרכים האלה, ואף לצעוד בהם לא מעט. לפעמים זה
מעניין, ולפעמים זה קצת משעמם, אבל ממכר. ותמיד, תמיד מסיח.
מסיח את הדעת מהדרך, מסיח את השכל מהמחשבה, מסיח את הסרט
מהמסך. וצריך להמשיך, כי החלטתי בסוף שאני אצעד לכיוון של
הכוך. לכיוון הכללי. נגיע, נראה. להחלטה שלא לגמרי מחליטים,
אלא רק נותנים לה להתקיים בעמימות, אך בהחלטיות שהיא תופסת
בכוחות עצמה, להחלטה כזאת, יכול לפעמים להיות כוח סחף אדיר,
שפועל כמו שיטפון במדבר - בשקט ובתמימות, אך בלתי ניתן לעצירה.
וכך הגעתי לסביבות הכוך מהר, כשהכל יחסי כמובן. ועצרתי רק כדי
לעצור. לחשוב אם זה אכן הדבר הנכון לעשות, ואם זה באמת הכרחי.
וחשבתי ולא ידעתי. ולבסוף לא מפני שהחלטתי חזרתי לכוך, אלא
משום שלא החלטתי. ורגלי עייפו ולא יכלו עוד לשאת תחת הנטל הכבד
של הגוף. ושל המחשבות ושל הנפש.
וכבר ראיתי את הכוך כנגד עיניי, ועמדתי להיכנס אליו, אך ברגע
האחרון, באותו רגע אחרון ומכריע שלפני הכניסה, נגלה לי במפתיע
עוד סוף, סוף שכלל לא ציפיתי לבואו, סוף יפה וענוג, סוף עם אור
בקצהו, הסוף שלי, סופי. נשאבתי אל אותו הסוף והתעוררתי אליו.
ובהתעוררותי אני מצוי במצב ביניים, בין שכיבה לישיבה, על ספסל
עץ מתפרק בתוך סירת משוטים רחבה וארוכה, כמעט נוטה לטבוע,
המשייטת לאיטה במורד זרמו, זרם הזמן המתמשך, של הגנגס הרחב
המזוהם והקדוש, עם חתירותיו האיטיות והקצביות של הזקן סתום
העין, שלו פנים החרוטות בזיכרון הימים, שיושב בראש הסירה, גבו
אל המים ופניו אלי, אוחז בשני המשוטים, ולועס באופן מכאני את
הפאן האדום שמבצבץ מבין שיניו השחורות, כמעט כמו חייו. מולי,
משני צדדי, יושבים, בתנוחה הדומה מאוד לזו שלי, שני חבריי
הטובים. הכרותינו כל-כך עמוקה, ונפשותינו קשורות אחת בשנייה
בסיבוכיות כזאת, עד שכבר אין לנו כל צורך לדבר, כי אנו רואים
זה את מחשבותיו של זה עוד טרם נחשבו, ואנו חשים זה את רגשותיו
של זה עוד טרם הורגשו. אני רואה את מחשבותיהם על גדותיו
הטרופות של הגנגס בדמות מקדשים שכוחים ומתפוררים, מקדשים
מהודרים שסוגדים ליופי כדי שהאדם יוכל להתפנות לסגוד לעצמו,
מקדשים מרופטים עם פניני סגידה במרכזם, משכנם של אלים רבים,
שונים ומגוונים. אני רואה אותן בדמות האנשים הטובים והאנשים
הטהורים והאנשים שמבקשים להיטהר והסוחרים והקבצנים והמחפשים
והרועים והאנשים המעניינים והאנשים הזהים והאנשים הגדולים
והאנשים הפשוטים והאנשים הקטנים ובדמותם של כל באי תבל שעמדו
בשלב זה או אחר על גדותיו של הגנגס. אני רואה אותן בדמות היופי
והזוהמה, הפרחים והצואה, החרבון וההשתנה, הפרות והבאפלואים,
החתונות והלוויות, השמש והירח, הזריחה והשקיעה, החיים שמתחילים
והגופות שנשרפות, הכלבים המוכים והסאדהואים מבריקי העיניים,
הסופיות האינסופית והיש הארעי. בעוד הזקן סתום העין וארוך
החיים ממשיך לחתור בקצבו הקבוע של הזמן, יצאנו את הגנגס הקדוש,
ונכנסנו אל אגם ענק, טהור ותמים. מוקף היה הוא ברצועה של הרים
לבנים וענקיים, שבגדלותם העצומה ובמוצקותם האיתנה מגמדים את כל
שושלת האדם לנקודה קטנה וחסרת משמעות, בזמן ובמרחב. מעל אותה
רצועת הרים השמש האירה את קרניה כמנהרות אור שהתפזרו לכל עבר
ופגעו בעינינו. ובתוך האגם הגדול השתקף אותו מראה הזוי ומטורף,
בצבעי השקיעה, כשברקע של כל זה מצויים ענני הטירוף, בגווני
אפור-לבן-כחול, ובתוכם כל התשובות היתומות, לשאלות שאיש לא
שאל. בעודי הוגה באותה הזיה בה אני חי, ואף הזקן סתום העין
אולי החסיר חתירה או שתיים, כמו הזמן שכמעט עמד מלכת, ראיתי
באופק הרחוק, במקום בו השמיים מבצבצים מבעד להרים, כמה נקודות
צבעוניות. עם הזמן ראיתי שלכל אחת מהנקודות יש נפח ושהן בגבהים
שונים. לאחר שהתקרבו עוד מעט, וכבר הפכו לכתמים, ראיתי שמתחת
לכל כזה כתם תלויה דמות שחורה. אותן דמויות צללים היו, כפי
שראיתי לאחר מכן, עטויות חליפות גומי שחורות, ולראשן מסיכות
צלילה. הכתמים היו לבסוף למצנחי רחיפה, שכוונו על-ידי הצוללנים
השחורים, ואחד אחרי השני נחתו במקומות שונים בתוך האגם הגדול
ונשארו שם צפים במקומם, בזמן שהצוללנים השחורים נעלמים מתחת
לפני המים. ענני הטירוף, שהיו רק הרקע של האופק עד כה, כיסו
עתה את כל השמים, והאגם הגדול האפיר. גשם החל לטפטף, עדין
כנוצות ואיטי כמו הזמן. פרשתי את לשוני ובלעתי אל חיכי טיפה
אחת מדמעותיו הכל-יודעות של אותו גשם. באותה שנייה צצו מהמים
הצוללנים השחורים בארבעת פינותיה של הסירה בה הייתי מצוי.
הראשון שיצא מהמים הוריד את מסיכתו והחל לדבר איתי בתקיפות,
בשפה עגלגלה ותופפנית שכלל לא הכרתי. הוא ניסה להסביר לי משהו,
שוב ושוב, חוזר על אותם ביטויים, מילים והגיות, שלא הבנתי.
ואני כלל לא הגבתי, כי בזמן שהוא עמל כה קשה בשביל להסביר את
עצמו, אני התעמקתי בעיניי חבריי, מחפש סימן כלשהו להבנה
מינימלית, אך כל מה שמצאתי זה את אותן מחשבות חוזרות ונשנות על
ההרים והשמש והעננים שהשתקפו במים. משראו שרק אני מכיר בקיומם,
אך אין סיכוי שיצליחו להסביר לי את בשורתם, השאירו הצוללנים
השחורים את שני חבריי במצב ביניים שבין שכיבה לישיבה על ספסל
העץ שבסירה הנוטה לטבוע שמנווטת על-ידי הזקן סתום העין ואכול
השנים, ולקחו אותי עימם. הם הביאו אותי לאחד מחופי הגנגס, חוף
רחב וחולי, שעצי בננה תמירים מסמנים את גבולותיו. הושיבו אותי
מכווץ להישען על סלע כגודלי והצליחו להסביר לי בשפתם הסתומה
שעלי לחכות. כך ישבתי שם, ידיי אוחזות את ברכיי המקופלות וראשי
נשען עליהן, ממתין לרוע הגזירה של הלא נודע, רועד מקור הרוח
הלילית שהכתה בי דרך מכנסיי הדקות. אנשים במדים צבעוניים
התרוצצו מסביבי, לעתים מתעלמים קליל מקיומי ולעתים נועצים בי
מבט חוקר או מסוקרן. ראיתי כיצד הם מדברים ביניהם, חיים את
שפתם העקלקלה, משחקים במשחקי בירוקרטיה ובמשחקי דרגות. קרה
מספר פעמים שניגש אלי מישהו והחל לספר לי סיפור מרתק או לזרוק
לכיווני שאלות נוקבות, שכמובן שלא הבנתי. אילולא הפחד וחוסר
הוודאות, זו הייתה יכולה להיות חוויית מחקר אנתרופולוגי מאד
מיוחדת. אחרי שעברו אותי עוד כמה אנשים שהתרוצצו אנה ואנה,
הגיע בסופו של דבר אדם נמרץ חמוש בפפיון, חיוך מרוח ומשקפי
ראייה עגולות, שהציג עצמו באנגלית שבורה כמתרגם. הוא הסביר לי
שנלקחתי למעצר על-ידי לוחמי הקומוניזם של שבט הגורקה, שמטרתם
להפוך את העולם לקומוניסטי וטוב יותר, מפני שחציתי את גבול
המים הוירטואלי של הנאורות. ניסיתי להסביר למתרגם על הבל
הקומוניזם ועל מהותם של גבולות וירטואליים ועל תמימותי, אך הוא
השיב שהוא רק מתרגם, ואין לו כל כוח השפעה, ומה עוד, שגם אילו
היה לכך טעם, הוא יודע לתרגם רק לאנגלית ולא מאנגלית. אמר לי
שרוצים לעשות עלי חיפוש. רוקנתי את כיסיי ואת התרמיל הקטן שלי.
קצין גבוה ומשופם עם מבט סתום ודטרמיניסטי בעיניו רוקן כל
אריזה וחיטט בכל כיס. לפתע נעצר החיפוש בברוטליות, כשהקצין
מחזיק ביד ימינו בקבוק של יודין לטיהור מים ובמבט מאיים ותנועה
איטית ובטוחה שלף ממנו פיסת קרטון שלא ידעתי על קיומה. הוא נבח
כמה פקודות לחייל זוטר שעבר באזור וזה תפס אותי מאחור ופתח את
פי. הקצין הניח בעדינות את פיסת הקרטון על לשוני, צעק "באס",
והחייל סגר את פי והחזיק אותו, כמו שעשיתי בעברי, בעת שהכרחתי
את כלבתי לבלוע כדור כשהייתה חולה.
בפעם הבאה שפקחתי את עיניי הייתי חייל נלהב במחתרת המאואיסטית
לשחרור נפאל. נכנסתי לתוך מפעל של קוקה-קולה, וכאות מחאה עמוק
נגד כל העולם הזה, לחצתי על הכפתור האדום שהודבק לבטני,
ובפעולה נועזת פוצצתי את עצמי יחד עם המפעל וכל מה שהוא
מייצג.
רסיסי גופי, שעלו אט-אט למעלה, אפופים כולם בריחו העז של חומר
הנפץ, שנמוג מעט בשל בושמו המבאיש של הגנגס הקדוש, שנטף מתוך
עורקיי, ונתזי טיפות הקולה שהיו בהכל, רסיסי גופי ראו את הזקן
סתום העין בעל החיוך השחור ממשיך לחתור בקצב תקתוקו של הזמן,
וסירת המשוטים הנוטה לטבוע, ובה שני חבריי, ממשיכה להתקדם בעוז
ובהחלטיות במורד הזרם שעובר בין גבולות החיים. והם ראו את ההרס
והחורבן האדיר שנשאר תחתיהם, ומבלי דעת למה, וכאילו ללא כל
סיבה, החל צחוק אדיר, צחוק פרוע וללא סוף, צחוק שהיה בהכל ויצא
מהכל ויצר את הכל והרס את הכל והסביר את הכל והיה הכל, צחוק
מטורף. וללא כל חיפזון, אך עם זאת בהחלטיות סופנית, החל הכל
נמוג אל תוך אותו צחוק יקומי, וכמו אל תוך מערבולת, נמוג הגנגס
ונמוגו רסיסי גופי ונמוג הקיום אל תוך חלום הזוי, חלומו של
הצחוק, חלומי.
ובחלומי אני הולך, ואני בטוח שאני הולך בחלום אחר. ואני מזהה
פרט זה ופרט אחר מאותו חלום, שכבר נחלם. אך אני גם שם לב שהדרך
והנוף זהים, אך הכיוון שונה מעט. ופתאום אני חש את זקני הארוך
ואת הראסטות האינסופיות שלי, את שמלתי הלבנה ומגפי השחורים.
אני מבין שאני הוא המלאך השחור הלבוש בלבן ששומר עלי. לא
שהחלום כבר נחלם, זה אותו חלום, רק אדם אחר ההולך בו. אך רגליו
ודאי יישאו אותו למחוזות שונים, מהדרך שמתחילה באותו מקום. והן
נושאות אותי אל מחוזות האופוריה בהם הפעמונים מצלצלים, העצים
נוצצים בכל קצות ענפיהם ועליהם, והאנשים שרים בדיבורם, אל
מחוזות האופוריה המוחלטת. אני הולך במחוזות אלו, פורש ידיים,
וקולט מגל האופוריה שממלא אותי ככל שניתן. מעבר למה שניתן. אני
מאושר מעבר לרגש, מעבר לנשמה, מעבר לאינסוף, מעבר לזמן. וכשאני
מתעורר מחלומי, אני עדיין מצוי בחלום. ובחלומי אינני יודע איפה
אני. אני זוכר את תחושת האופוריה, אבל אינני מבין אותה, ואני
לא יודע מנין באה, ומאיזו סיבה, וכיצד. אני מנסה לחזור אליה,
אך אינני מצליח. אני מנסה להבין איפה אני, אך אינני יודע. אני
זוכר במעומעם מאד איך הגעתי למקום בו אני מצוי. וככל שהזמן
נוקף, כך אני יודע פחות. על עצמי, על הכל. אני לא יודע איפה
אני. אני לא יודע איפה אני צריך להיות. לאן אני צריך להגיע.
איך אני אמור להתנהג. לאן לפנות. איך לעצור. איפה טוב להיות.
איפה רע להיות. אנשים זה מרגיע. אנשים זה מפחיד. מי אני. למה
אני פה. איך מדברים אנגלית. איך אני נראה. איך הגעתי. איך אני
יוצא מפה. מה השעה. מה התאריך. איך, מה, מי, מתי. אני מגלה
שאני הולך וחוזר, הולך וחוזר, באותם מקומות, מתחמק מאנשים
ומתנועה, כמו עכבר שעבר ניסוי לא מוצלח על המוח שלו, בתוך
מבוך. אני מוצא פינת ספסלים זנוחה מעבר למחסומי משטרה חלודים,
מלאת זבל, וכבר יותר פינת השתנה מפינת ספסלים נטושה. אני יושב
על אחד הספסלים. מנסה ראשית למצוא את המחשבות, ואז לעצור אותן
ולפענח אותן. מנסה לשוב לדעת הכל, לפחות קצת. להבין מה צריך
לעשות. אני לא מצליח. מתלבט אם הספסל עליו אני יושב אינו יותר
מדי מרופש בשביל לשכב עליו. אני לא יודע כלום. הרבה קולות
סביבי, אך איש לא בא והקולות מקיפים אותי. נשכב. מקווה שאף אחד
לא יעבור. אני מסתכל למעלה ורואה דרך סלולה בגוונים שונים של
כחול, סגול, אפור, ושחור, היוצאת מהעץ התמיר והצר שמעלי, ועד
לשמיים העליונים ביותר. אלך לישון, אולי כל זה יתבהר, ואולי אף
אתעורר אל תוך חלום אחר. אני עוצם את עיניי. הקולות שמסביבי
נמשכים ואף מתעצמים מעט. פוקח את עיני ומתיישב. איש לא בא, אך
הקולות נמשכים. אני מתעלם, חוזר לשכב, עוצם את עיניי. מנסה
לצלל את מוחי, להבין איפה אני, או לפחות להירדם. אני פוקח
לשנייה את עיניי. שוב רואה את הדרך הסלולה אל מעל. סוגר עיניי.
נראה לי שהקולות, כולם בעת ובעונה אחת, פונים אלי, אך הרי זה
לא יתכן. אני מבין שאם אירדם, הדרך שמחכה לי היא הדרך שיוצאת
מהעץ שמעלי אל מעל. דרך שאין ממנה חזרה. אני מחשב שוב ומסתכל
על התיאוריה מכל הכיוונים הנגישים לי, והתיאוריה מתאשרת. אני
מתיישב בחיפזון, רגל על רגל, ולתדהמתי אני מגלה שכל הקולות אכן
היו מכוונים אלי, מנסים לעודד אותי לקום, להסביר לי שרק המוות
מחכה לי בסופה של דרך צלמוות זו, אך לא הבנתי את שפתם. בכל זאת
הם שמחו (אף כי מעט נדהמו - אולי חשבו אותי למת ואולי אף
הזעיקו אמבולנס או שירותי קבורה), הם שמחו, כשקמתי והלכתי,
ועודדו אותי להמשיך בדרכי ולא לשבת. אך הם לא המשיכו איתי. הם
היו מרוכזים מעל אותה פינת ספסלים, שם היה מקומם, תפקידם
וייעודם. אני המשכתי ללכת, ואף כמעט הצלחתי לגעת מרחוק בקצות
אצבעותיי באותו רגש אופוריה עמום מפעם, שאולי ירצה לשוב אלי
לאחר שקמתי ויצאתי מאותו גיא צלמוות. אך חיש-מהר שבו וחזרו אלי
כל אותן תחושות, שאלות ואי-ידיעות, בעיקר לגבי איפה אני נמצא,
איך אני צריך להתנהג ולאן אני אמור להגיע. ובעודי חושב ומתלבט,
בדרך ההתנסות והייסורים, שמתי לב ששוב פעם אני מתרוצץ אנה ואנה
בתוך מבוך שחוזר על עצמו. לכן החלטתי ללכת אל המקום בו עוד לא
הייתי, כי רק משם עוד ייתכן שתצא הישועה, ואם לא משם, אז כבר
לא תצא ישועה, לפחות לא בחיים האלה. אל הדרך המפחידה, אל הדרך
עם האנשים והאורות והמכוניות, אל הדרך המובילה אל מיטתי, לשם
הבנתי שאני צריך, שאני חייב להגיע בכל מחיר.
אני מגיע אל הדרך עם האנשים, אל הדרך אל מיטתי. אני עובר על
פני הרבה אנשים והרבה אנשים עוברים על פני. וכשאני רואה אנשים
עושים פעולה כלשהי - מדברים, מסתכלים, מועדים, טועים, ועוד
פעולות רבות כהנה וכהנה, אני לא יודע אם זה הם עשו או שאני
עשיתי, אם הם זה הם ואני זה אני או שהפוך, אם הם זה אני ואני
זה הם או שהפוך. ואנשים מדברים אלי ובעצם מדברים דרכי או מעלי,
כי אותי דיבורם אינו מסוגל לחדור, לפחות לא כעת. ואני רואה את
כל האנשים בזוית של מאה שמונים מעלות, ויותר, אך לא כמקשה אחת,
אלא כמו עשרות חלקי פאזל שמהבהבים כולם בעת ועונה אחת, אך עם
זאת כל אחד בזמנוהו ובחלקוהו. ולפעמים הזמנים של זה מתערבבים
עם הזמנים של ההוא, והחלקים של ההוא מתערבבים עם החלקים של זה,
והזמנים והחלקים מתערבבים אף הם, אך פחות. וכל אותו זמן אני
מנסה לראות איפה אני וכיצד להגיע אל מיטתי. ואני הולך וחוזר
מעלה ומטה במעלה ובמורד אותו רחוב הומה אדם. כי בקצהו האחד יש
צומת בלתי עבירה, שגם אם עוברים אותה מגיעים רק לג'ונגל לא
מובן, ובקצהו השני אין כלום, או שיש כלום. ובסוף, ביאושי הרב,
אני פונה לחזור לאותו רחוב בודד המוביל לאותה פינת ספסלים
עזובה. בסוף, בהגיעי לשם, לאחר חיפושים לא מעטים, אני שם לב
שהמחסום סגור לגמרי, כאילו לעולם לא ניתן היה להיכנס לשם, אך
הקולות, הקולות, עדיין שם. ומכיוון שלא רציתי לאכזב את הקולות,
שכה עודדוני ללכת, המשכתי לצעוד, כאילו לא את פינת הספסלים
באתי לחפש. המשכתי לצעוד, ופניתי פניות רבות, ונשענתי על קירות
רבים ועזובים מאין כמוהם. וכל אותה עת לא ידעתי היכן אני, אך
לפחות כבר ידעתי לאן מועדות פני, למרות ששום דבר לא ערב שאכן
אגיע למקום אליו הן מועדות, למיטתי. ולאחר פניות ומישורים רבים
הגעתי לאזור של אורות וגשרים. אזור מלא באורות בוהקים, קטנים
ועגולים, שמאירים מכל עבר, ויוצרים גשרים ותעלות מים מתחת
לגשרים אותם הם יוצרים. אבל הגשרים לא אצו לנוח במקומם - עם כל
צעד שלי השטח השתנה, ונוצרו תעלות וגשרים חדשים, ואלה שהיו
גשרים עכשיו נהיו תעלות, ואיפה שקודם היו התעלות עכשיו היו
הגשרים. ורק האורות במקומם מונחים. אך הצלחתי לעבור דרך ארץ
הגשרים בלי ליפול אפילו לא לתעלה אחת. בעוברי את ארץ הגשרים,
שוב הגעתי לארץ של אנשים ומכוניות, אך ראיתי שזו דרך שעוד לא
הלכתי בה, שבוודאי תוביל אל חפצי מיטתי. לאחר מעט הליכה, אכן
שמתי לב, כי לצד הדרך יש שלטים המורים על הדרך שמובילה אל
מיטתי. זאת ממש הקלה. אך בכל זאת הלכתי בסיבובים. לקח לי זמן
לשים לב, שבכל פינה של שני רחובות קיים עתה שלט המורה את הדרך
למיטתי, אך רק רבע מהם מורים על הדרך האמיתית, השאר רק מבלבלים
אותי וגורמים לי ללכת בסיבובים. עם עוד כמה סיבובים יותר
מודעים הצלחתי להבין כיצד לגלות מהם השלטים האמיתיים וכיצד
לסנן את השקריים. וכך הצלחתי ללכת בעקבות הדרך הנכונה אל
מחוזות מיטתי, תוך כדי סינון שלטים והבנה של אורות. הבנה
נשגבת. ובסופו של התהליך המייגע הזה, הגעתי אל מחוזות המוכרים
לי מחלומותיי הקודמים. אז הבנתי שמחה מה היא. עכשיו, כשכבר
הכרתי את הדרך, ומוחי היה פטור מזוטות כגון מציאת הדרך הנכונה,
הוא התפנה לקלוט את כל האנשים בתוכם הייתי מצוי.
והלכתי, קופץ מאדם לאדם, ללא כל סדר והיגיון, ושוב לא ידעתי מי
הוא מי, מי אני ומי הם, מה אני עושה ומה הם, מה נגרם בגללי ומה
נגרם בגללם. המשכתי ללכת קופץ בין אנשים, אורות ודיבורים.
ראיתי עוד ועוד מקומות מוכרים בדרך למיטת חפצי כזיכרונות
רחוקים מחלומותיי האחרים. אך נראה לי יותר מדי זיכרונות ומעט
מדי מוחשי, וכבר לא ידעתי אם אכן עוד אגיע אל מיטתי, אם אכן
היא עוד שם. אך בסוף הגעתי, נכנסתי, והיא אכן הייתה שם. איזו
שמחה אושר ורגיעה. בתנועות מכאניות נכנסתי, התפשטתי, נשכבתי
והתכסיתי. עצמתי עיני. וכאילו רק כדי להזכיר לי שזו רק ההתחלה,
ראיתי פסים, פסים של צבעים אדומים, צהובים, כחולים, ירוקים,
ובתוכם טסות חלליות. לא יכולתי לצפות בכזה מחזה זמן רב, במיוחד
לא בכזאת מהירות כשם שהופיעו החלליות. ואכן, נזכרתי שעדיין אין
אני יודע מי אני, ועוד הרבה, הרבה דברים אין אני יודע, וכל
שהצלחתי לעשות הוא רק להגיע אל מיטתי. וכך שכבתי וחשבתי, שכבתי
וחשבתי, מה עלי לעשות, מי עלי להיות, והנה פתרון והוא לא טוב,
ואולי זה אבל זה לא הגיוני ומי יודע ואולי לא וכמעט ועוד כמעט
ואושר וייאוש ודיכאון ואופוריה, הכל מהכל. וכך עברו מספר שעות
שהביאו באמתחתן תהפוכות רבות.
דיברתי עם התת-מודע, שתחילה חשבתי שהוא אלוהים, ואחר-כך גילה
לי שאלוהים זה רק תת-מודע שעושה הצגות, דיברתי עם המתים,
דיברתי עם עצמי, טיילתי ברוחי למיטות אחרות, התנסיתי בכל סוגי
ההרגשות והרגשות המוכרים וגם בכמה מהפחות מוכרים.
ולפתע התעוררתי.
התעוררתי והייתי שרוי בתוך מעבורת של חלל, מביט לכוכבים. צופה
בכל ערוצי הלווין שעוברים דרכינו. בדולפינים שמלווים אותנו.
באלים הקדמונים שעוקבים אחרינו במבטם. צבעי פיצוץ אדיר על
הקירות. כל זה במרדפינו (אני וחלליתי) המהיר, הנועז והנואש אחר
האינסוף, שממשיך, למרות הכל, לחמוק מאתנו. במרדפינו אנו יוצרים
תנודות שונות שנקבעות ממהירותנו, התנהגותנו, וכל מה שאנחנו
עושים. תנודות אלו יוצרות תדר מסוים, הנפלט ממנועינו וממערכות
האוורור שלנו. ותדר זה יוצר מוסיקה, מנגינה, שירה. וכך אנו
נעים לנו, לקולי מנגינות משתנות, במרדפינו האינסופי אחר
האינסוף. לקולי מנגינה קצבית, לצלילי קולות צורמים, לזמרת
הציפורים, לשירת הסירנה, תופי השבטים, עיבודי המחשבים, רינת
המקהלה, זרימת הנהר, נפילת המפל, הבהוב האורות, רעם הגשם,
נשירת העלים, גרגור החתולים, נביחות הכלבים, קפיצת הצפרדעים,
וגם לצליל זעמו הנורא של השקט. לקול כל קולות וצלילים אלו אנו
נעים במסענו האינסופי אחר האינסוף. והוא, האינסוף, אף כי תמיד
נשאר בטווח ראיה, כל הזמן משתנה, וככל שאנו מתקרבים, כך הוא
ממשיך להתרחק, במהירות קבועה, אם כי תמיד זהה למהירות
התקדמותנו במסע, מהירה או איטית ככל שתהיה. כך שהוא תמיד נותר
באותו מרחק מאתנו. מרחק קבוע ובטווח ראיה, אך עם זאת אינסופי.
וכך ממשיך אני לתור אחר האינסוף במסעי האינסופי. עד שהגעתי אל
עיר.
זו הייתה עיר שחורה, בה יכולתי לחוש על לשוני את טעמו המתוק של
המוות הענוג. כל מה שראיתי, וכל מה שצדו עיניי, לא מפני שלא
היה מה לראות מעבר לכך, אלא משום שהיה זה חיזיון כה שיגיוני
ומרגיע, עד שלא הייתי יכול לרכז מבטי בשום דבר אחר פרט לזה,
היו אותם עפיפונים צבעוניים, צבועים בצבעי היסודות, שצבעו את
שמיה האפורים של אותה עיר שחורה בשלל צבעים, וביחד התמזגו
לשחור רך, המרוח בצבעים ויוצר את צבעו היפה של המוות.
ואותם עפיפונים חגו במעגלים מעל עיר המוות. מתערבבים בין יוני
הזוהמה המאפירות, ציפורי הדגים וציפורי הטרף וציפורי הנבלות,
חותכים במעופם את העשן התמיר, העשן של המוות, העשן שמתנשא
בחגיגיות קדושה, עם ריח הבשר החרוך שלו, מתוך מדורות של טיהור
אחרון בהחלט, בהן האנשים השחורים מכים גופים דוממים, והגופות
מתפוררות לאפר זך, והמוות שורר בהכל, מטייל בין הרחובות, מטייל
בסמטאות הצרות, וסופניותו העצומה ובוהק שחורו משרים אושר קדושה
ורגיעה על החיים אותם עזב ואף על החיים בהם כלל לא נגע. עיר
המוות השחורה. עיר, שחיה את שמחתו של המוות הענוג. עיר, שיופיה
הוא כיופי הסופניות הנצחית. ושם אני הייתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.