משהו קרה בקיץ 1965 בכלא הגדול בצפון קליפורניה.
אדם חשוב ומקושר היטב סידר לבנו ההיפי את העבודה הקבועה
והנשגבת של מנהל הכלא.
שינויים עמדו להתחולל.
כל אנשי הסגל הוחלפו בחבריו אדומי העיניים של הבחור, והמקום
כבר לעולם לא חזר להיות כשהיה.
כך קרה שבקיץ 65 הוחלפו קציצות הבשר הממוחזר בקציצות עשבים
טריות למחצה ואלפי אסירים האזינו לביטלס וקיבלו הרצאות על חופש
ואהבה.
אבל ילד הקשת בענן לא החזיק מעמד הרבה זמן, באחד הביקורים
הסדירים שלו, כשחלף על פני אחד התאים נורה כדור אחד בן 45
מילמטרים שפספס אותו במקריות שסיכויה היו אפסיים.
הוא לא האמין בחקירות וענישה. הוא פשוט היה המום קצת. חזר
למשרד, טלפן לידיד מהסביבה ומאוחר יותר בצבעי L.S.D הכל נראה
טוב יותר.
דני BOY התקשר לאבא עוד באותו היום והודיע שחיי הכלא הם לא
בשבילו.
אדם חשוב ומקושר היטב הודיע לבנו, שניצל יותר מדי טובות שאנשים
שונים חבו לו במשך שנים כדי לסדר לו את העבודה הזו, שלא שלחו
אותו להארווארד בשביל שיהיה בן עשירים מפונק ושכדור תועה בין
כתלי בית כלא אינו ארוע כל כך נדיר ומעורר התרגשות.
דני BOY השלים עם גורלו.
חיי החברה שלו הדלדלו מאד מאז העבודה הזו.
חלק מחבריו בטלו אותו כקפיטליסט משתף פעולה עם הממסד וחלק פשוט
היו מזועזעים. החברה שלו היתה שוכבת לבדה במיטה לילות ארוכים,
חושבת על הרומן שניסתה לנהל בלא הצלחה.
שעת שקיעה במשרדו של דני BOY, הוא הביט בדלת חסינת הכדורים
ובחלון המסורג בכבדות, השליך צרור מפתחות עמוס על השולחן, נשען
לאחור בכורסת העור ונאנח.
הימים חלפו וכדורים תועים הפכו שגרה. דני BOY אימץ לעצמו את
הישיבה בכורסת העור בשעת השקיעה ואת גלי הרחמים העצמיים.
החברה שלו אימצה לה את הבן של השכנים והתמסרה לשעמום.
ובוקר אחד החליט הילד לשחק ואסירים מלאי תמהון וקורי שינה מצאו
עצמם מול פחיות צבע.
גוון ורוד שנבחר בקפידה, כי "למה לא לתת למקום קצת חיים?", כפי
שטרחה באוזניו ידידה בעלת יומרות אמנותיות.
צוות הצילום לא איחר לבוא.
אדם חשוב ומקושר היטב חייג שיחה זועמת לבנו.
"נחמד מאד שחשבת על תרגיל יחסי ציבור מקורי, אבל, צריך קצת
כבוד למוסכמות חברתיות".
למחרת היה הכל כחול. כחול עדין, בהיר של חדרי תינוקות.
"מדיטציה", הבריק יום אחד דני BOY.
השולחנות באולם האוכל הוצמדו לקירות ואלפי אסירים ישבו
בצייתנות ישיבה מזרחית כשעל הכל מנצח היפי אחד כחוש.
"MAKE LOVE NOT WAR", נכתב על קיר. דני BOY התעקש לראות בכך
סימן טוב מסרב להכיר באירוניה.
הוא קנה אקדח וקוקאין, שיהיה, ליתר בטחון.
שתי הרכישות הסתברו כיעילות.
וכשהביט בגבר השחור גדול המימדים, מתבוסס בדמו בחיוך כואב,
מלמל לעצמו, הסתובב ועלה למשרדו המואר, הצבוע צהוב חמניה
והתפנה אל האבקה הלבנה שציפתה לו במגירת השולחן העליונה.
לילה אחד התקשרה החברה של דני BOY ואמרה בקול מעורב "אני אוהבת
רק אותך, אבל כמה אפשר דני? אני עייפה מלהיות לבד". "את זורקת
אותי?". "נדמה לי שמה שאני מנסה להגיד דני זה שאני מתחתנת
בשבוע הבא. תבוא, תקנה לי טוסטר, יהיה נחמד, נמאס לי להיות
לבד".
"טוב". הוא סגר.
כך קרה שבלילה אחד של סוף קיץ 65 מנהל הכלא הגדול בצפון
קליפוניה פרץ בבכי קורע לב, השאיר מכתב קצר ועילג, לקח את צרור
המפתחות, ירד בכל המדרגות ונעל עצמו לחופשי באחד התאים.