החבר הדמיוני שלי עזב אותי. אולי זה בגלל שהוא יציר הדמיון הכי
ראליסטי שיצרתי. הוא אמר לי שאני בנאדם קטן וממורמר ושזה לא
אני אלא הוא. כל החברים הדמיוניים שלי נעלמו בסופו של דבר, אבל
הוא היה הראשון שעזב. הוא עזב אותי. חברים דמיוניים לא אמורים
לעזוב אותך, אתה זה שהמצאת אותם לעזאזל!! בלעדי הוא לא היה
קיים בכלל, אבל כנראה שככה העולם עובד. ניסיתי לגרום לו להתנצל
והוא צחק לי בפרצוף. "תעשי לעצמך טובה", הוא אמר, "תפסיקי
לעשות מעצמך צחוק, את חושבת שרק בגלל שאני דמיוני אז אין לי
רצונות משלי? שאם את רק רוצה אז אני מיד משנה את דעתי כמו
מטומטם?", הוא כמעט צעק. "אני מצטערת", אמרתי בשקט, באמת
מתביישת בעצמי, בלי סיבה ממשית. "טוב אני הולך, נתראה
בגיהנום!". לא יודעת למה, התחלתי לבכות. "לא די אל תבכי, את
יודעת שאני לא עומד בזה כשאת בוכה". ברצינות, הוא היה החבר
הדמיוני הכי נדוש שהיה לי. הוא הניח את ידו על כתפי. הוא היה
יותר מדי מוחשי. "מספיק, אין סיבה לבכות, את תמציאי לך מישהו
אחר", הוא ניסה להרגיע אותי, אני המשכתי לבכות. "יש לך מספיק
שגעונות בראש, את אף פעם לא באמת לבד", הוא אמר, חושב שהוא
מעודד אותי או משהו כזה. אחר כך הוא הסתלק. השאיר אותי לבד.
לפעמים בלילה נדמה לי שאני שומעת אותו חוזר, אבל זו רק המציאות
מתעתעת בי.