אבי בנו מאס.
דמעותיי לא יביאו ישועה הפעם.
שום זיכוך פה לא יעזור
כל שהיה בעבר בביתנו לא יחזור

האם אעמיד פנים כאילו לא גיליתי דבר
האם יש בי כח להגיד- לא קרה כלום, מאומה ?
לא אישיר מבטי לעיניו
אפסח אילמת על פניו.
ותגדל בי  הטינה.

אימה בקרבי יושבת
את מצב רוחי מעצבת.
בין הפטיש לסדן
אעדיף לשכוח את העניין...

אבי בנו מאס.
זכר אהבתו לאמי חלף, נהרס.
זוכר רק את הרע
מתכנס בעולמו, הבועה.
הננו כאן לצידו,
ובשבילנו יש לו רק ארשת פנים קפואה.

האם אספר לאמי,
האם אחריש ?
ובמוחי עולה מחשבה מרעישה :
היתכן והיא יודעת וגם בעצם מחרישה ?

אבי בנו מאס
בעיניי, רק כבודו הוא שנהרס.