[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גאיה בלו
/
אוי, יופי.

אוי יופי! עכשיו אני לא יכולה ללכת בחדר שלי יחפה.
לא - לא חתול - לא!! לא, אני לא מרשה לך.
זה קרה בערך בסדר הפוך כשבאמצע החתול שטוף האמוק שלי ניסה
לתקוף ספר שדפדפתי בו (תוך כדי קריאה כמובן) החליק על ספר אחר
(מה לעשות, העטיפות של הספרים די חלקות, החתול עוד לא למד את
זה) ופגע בספל שהחליק לו לאיטו עד שפגע ברצפה ונשמע קול פיצוץ
קל של חרסינה. ומיד לאחר מכן מייאו כשהרחקתי את החתול שחזר
למקום המפגע לאחר שזינק משם במהירות ראויה לחתול.
התבוננתי סביבי.
כל החדר מהפכה.
חיי אינם חיים. אין לי זמן ואין לי רצון. כל היום הראש בתוך
ספרים והספרים בתוך הראש.
בלילה אני יוצאת לי אל החושך המדומה העוטף את העיר, מבלה את
זמני בנעימים עם חברי, חוזרת לפנות בוקר רק כדי שאוכל לישון
ולקום שוב לאחר מספר שעות, לתוך הזוהמה הזו הקרויה: החדר שלי.
כן, אני יודעת, אני צריכה לסדר ולנקות, אבל למי יש זמן או חשק
בעצם?
בעודי שקועה במחשבות כאלו ודומות, בוהה לי בספל, אולי אם אעשה
זאת מספיק זמן, הוא יאסוף את שבריו בעצמו? נדמה לי שלא. אנחה.
אספתי את השברים, תוך כדי שריטת עורי בצורה כזו מינורית,
שהספיקה למספר דמעות פרוצות.
אספתי את עצמי יחד עם הספל, את שבריו הנחתי על השולחן, שמעתי
את החתול מיילל מבחוץ, רוצה לחזור לחדר שלו... שלו ושלי. את
שברי הנחתי בעדינות על המיטה, מכורבלת.
לא אכפת לי שיכנס, אבל אין לי ממש חשק עצום לזוז עד לדלת.
אולי צריך לארגן לו כזו דלת קטנה, כמו שיש לגארפילד...
אולי... אם אני אנסה מספיק זמן, אני אצליח לפתוח את הדלת
מכאן... בהיתי הפעם בדלת, מרוכזת ביותר, וזה הצליח.
הדלת נפתחה.
הופתעתי מאוד, עד שראיתי את גל נכנס בעדה.
"שוב קוראת?"
"לרגע לא. אבל רגע לפני ואחרי כן"
"את לא יכולה לדבר כמו אדם רגיל, אה?" חייך את החיוך שלו. זה
שגרם לי לרצות שיכנס לחדרי תמיד, כמעט "את חייבת לאוורר פה,
מחניק משהו. את לא דואגת למלאי החמצן שלך?"
"אבל קר שם בחוץ"
"תתפלאי" אמר וניגש למשוך בחבל שפותח את התריס. שמש צהרים חדרה
לחדר, סינוורה את עיני. כבר ממזמן לא חשתי שמש. בזמן האחרון
אני יוצאת רק בחושך החוצה... ביום אני סגורה בבית בעצם, אפילו
התריסים מוגפים... לא פלא שאני נאלצת לסגור את עיני "אל תראי
כמו חתול חמוץ" פתחתי את עיני, כדי לראות שהחתול שלי דווקא
מאוד נהנה לשבת על אדן החלון עם הפרצוף הקטן שלו לכיוון השמש.
"את מוכנה?"
"למה? לצאת? התקלחתי לפני כמה רגעים. אני רק צריכה להחליף
בדים"
"בגדים, בגדים..." מלמל לעצמו, תוך כדי שמצא את דרכו לקומקום
במטבח, מרתיח מים מתוך הרגל מגונה כזה שלו.
הוא לקח אותי לים באוטו שלו, ואני, שמשקפי השמש שלי נחות במקום
כלשהו בכאוס הקרוי החדר שלי... ועכשיו אני צריכה לנקות את
השברים הקטנים על הרצפה, אני לא רוצה שמישהו מאתנו יחתוך את
כפות הרגלים שלו... מצמצתי לעבר הכביש שטוף השמש החורפית. מוזר
ככה... שמש. יש חום, ולא בגלל תנור או משהו כזה... נחמד. מזמן
לא הרגשתי את זה... נו טוב, לפחות אני לא אצטרך לשטוף את הספל,
חייכתי לעצמי
"מה את חושבת לך שם?" שאל מבלי להסיט מבטו "מה? אה, שום דבר
מהותי"
"אני משער שלא אכלת היום עדיין צהרים."
"נכון."
הוא לקח אותי לשבת על החול, ז"א, על כיסא שהונח על החול,
ולידנו היו עוד כיסאות ושולחנות שקועים קצת בחול.
זה היה מעין בית קפה כזה, של חוף הים.
השמש הייתה נעימה. הוא חיפש צל, אני חיפשתי את השמש.
התפשרנו בסוף על ספסל שכלל בחובו את שניהם.
אכלנו, שתינו, נשאר עוד הרבה על השולחן.
"זוז קצת אחורה" ביקשתי, הוא זז, ואני נמרחתי על הספסל כשראשי
בחיכו.
הרוח הקרירה והוא שיחקו בשיערי, ואני עצמתי את עיני ונאחזתי
בחום השמש.
היה לי נעים.
רחוק מהאפלוליות ששררה סביבי בימים האחרונים.
שילמנו את החשבון, נו טוב, הוא שילם את החשבון, והיינו צריכים
ללכת.
הוא צריך לחזור לעבודה שלו, ואני לכוך הזה, הקרוי החדר שלי.
גררתי אותו תוך כדי מבטי חנופה קלים לכיוון כר דשא שהונח לו
לראווה על גבעה קטנה, מתחת לשמש ובין הים לכביש.
נשכבנו שם.
הוא כיוון שעון מעורר (כן, יש לו כזה בשעון היד) לעוד חצי
שעה.
שכבנו שם, מכורבלים אחד בתוך השני, ובתוך העולם, כשהרוח מקררת,
השמש מחממת, והלב נאנח מרוב מילוי.
חצי השעה הזו היתה חלום.
חלום כזה, אמיתי. כזה שהתרחש במציאות.
חזרתי לחדר שלי, זה הקרוי החדר שלי, לחתול שלי, זה הקרוי החתול
שלי, בכוחות מחודשים. התריס כבר היה פתוח, והחתול ישר קיפץ לו
על אדן החלון, בזהירות, שלא ייפול לו פתאום למטה. כנראה לא
מתחשק לו להתעסק עם נפש אחרת לעת עתה.
כפי שציינתי התריס היה פתוח - מעשה קסם ידיו.
האויר בחדר היה טרי יותר, ואני נשמתי אותו.
סגרתי את הספר האחרון שעיינתי בו, תוך כדי קריאה כמובן, ופניתי
לנקות לי את חיי, לעבר חיים חדשים.
כאלה, שמתחדשים בכל יום.
כאלה, כמו של כולם... בעצם, לא של כולם.
רק של אלה שעוצרים לרגע, והולכים לישון חצי שעה בשמש ליד חוף
הים והרבה יותר חשוב, ליד מי שהם אוהבים, רק חצי שעה, כזו
שממלאה מאגרים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
הקודם:
שבעה- אחד מחליף
ושישה מכניסים
לו מאחור


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/1/02 17:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאיה בלו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה