החברה שלי ספרה לי שהיא נסתה להתאבד. ואני יושב שם ומקשיב לה
ואומר לה את כל הקלישאות של החיים, ובאמת עצוב לי עליה כי אני
אוהב אותה והכל ואני מנסה להרגיש את זה, אבל כל מה שאני מצליח
לחשוב עליו זה אני. יש לך מושג איך זה מנפץ את האגו? ואז במקום
להיות שם בשביל זאת שאתה אוהב, לתמוך בה, או משהו אתה מסתכל
עליה ומרחם על עצמך. ואז אתה מרגיש עוד יותר גרוע, כי איזה מין
בנאדם אתה שכשחברה שלך מספרת לך שהיא נסתה להתאבד ואתה רק חושב
על עצמך. כמעט נעלבתי מזה, ברגע האחרון הבנתי כמה זה אדיוטי.
כל הזמן הזה, שבו ישבתי וחשבתי את המחשבות האלה המשכתי לדבר
שטויות. בסוף הפסקתי את עצמי וחבקתי אותה. היא שתקה. היתה
אדישה לגמרי לכל מה שאמרתי לה. אחר כך הזדקפה והסתכלה לי ישר
בעיניים. "אתה יודע שזה לא עוזר" היא אמרה "אתה לא כזה מטומטם"
היא הוסיפה, מתנערת מאחיזתי. לא כל כך ידעתי מה להגיד לה.
פתאום הבנתי. כל הדברים האלה שאנשים חושבים שצריך ומתאים להגיד
במצב כזה, כבר לא חשובים לבנאדם שניסה. אין בזה שום טעם.
התנצלתי על זה שאני לא יודע לסתום את הפה. היא חייכה. "מה את
צוחקת?!" עשיתי את עצמי כועס "הי, תהיה רגיש, נשארו לי עוד
איזה 100 כדורי שינה!" אמרה בציניות הנצחית הזאת שלה. הסתכלתי
עליה. היא היתה כל כך יפה. כל כך... לא הבנתי איך בנאדם כזה
יכול לרצות להתאבד, אבל ככה זה היה. "את יודעת" אמרתי לה "יש
הופעה של ירמי קפלן שבוע הבא, תבואי איתי?" היא הנהנה והתכרבלה
בסוודר שלה. נשמתי לרווחה. הרווחתי עוד שבוע. |