פעם, כשעוד היו דרקונים, היו דרקוני אש ודרקוני מים.
דרקוני האש היו ידועים.
הם היו פיקחים עד מאוד
חכמים עד אין סוף
יפהפיים וידועים.
ידועים בהרבה מאוד תכונות טובות.
ברור, שהיו כמה רעים בתוכם, אבל רוב דרקוני האש בכללותם היו
טובי לב עד מאוד.
פשוט דרקונים נפלאים. בעל חיים נהדר, שאין כמותו.
דרקוני המים, לעומתם, היו פחות ידועים.
למה?
זה לא שהיו פחות, או יותר, פשוט, דרקוני המים לא השאירו רושם
כל כך חזק על בני האדם.
הם היו דרקונים שמשתעשעים.
הם חיו באגמים ובמקומות שבהם אפשר להשתכשך במים ולשחק.
הם היו דרקונים ילדותיים וטיפשיים בעיני האדם, שהתבוננו בהערצה
בדרקוני האש.
דרקון אש עצבני היה יכול להרוס כפר שלם,
ואילו דרקון מים יותר הזכיר להם ילד שמשחק עם אקדח מים, משפריץ
על חבר שלו וצוחק.
כאלו הם דרקוני המים, אהבו לשחק.
האמת, דרקוני המים היו חכמים לא פחות מדרקוני האש, אפילו קצת
יותר.
הם לא חשו צורך להראות חשובים, לא חשו צורך להרשים.
הם הרשו לעצמם להתנהג בטיפשות לכאורה ליד האנשים, כי לא היו
זקוקים להערצתם.
דרקוני האש, באיזשהו מקום, שאבו הנאה מההערצה העיוורת של בני
האדם.
לדרקוני המים פשוט לא היה אכפת.
דרקוני האש הגיעו בצבעים שונים, מרשימים עד מאוד.
סגול כהה, אדום עמוק, צהוב כזה עמוק אפילו יותר, ירוק, שחור,
לבן, אפילו אפור, אבל באמת בכל מיני צבעים מיוחדים.
דרקוני המים הגיעו בכחול.
על כל קשת גווניו.
אוי, אני מתגעגעת לתקופה ההיא.
כל כך אהבתי לשבת על שפת האגם ולצפות בהם משחקים.
גם אני חשבתי שהם קצת מטופשים, וילדותיים, פעם אפילו חשבתי
שדרקון מים זה בסך הכל ילד של דרקון אש, וכשהוא מגיע לגיל
מסויים, מחליפים לו שם בחוטם מעתה לא עוד מים - אלה אש תנשוף -
דרקון אש אתה מהיום והילך.
מעין טקס שלם כזה דמיינתי בראשי כשדרקון מים התיז עלי מלוא
החוטם, וצלל לו להנאתו בחזרה.
"היי" קראתי לו
הוא הסתובב אחורה, קצת היה לו מוזר. הגבות שלו התכווצו, כאילו
הוא חושב לעצמו: מי, אני? היא דיברה אלי?
הוא בא בחזרה.
שאלתי אותו מתי הוא כבר יהיה דרקון אש, והתכוונתי לשאול אם
באמת יש איזשהו טקס, כי זה צריך להיות נורא יפה, אולי גם הוא
משנה את צבעו, ומי בוחר באיזה צבע יהיה..
הוא חייך אלי חיוך רך, והעביר לי מחשבה כזו, שידעתי מיד שזה
הוא.
"ילדה חמודה, אני דרקון מים, לא אש. שני זנים שונים. זה לא
מתערבב."
ניהלנו שיחה שמיימית וכחולה עד אין קץ אחד עם השני. היה לי כל
כך כיף.
נצצו לי העיניים מאושר. הוא היה כל כך פיקח ושנון ומצחיק
וחכם.
היה בו הכל, ואף יותר.
רק שהוא היה כחול, קטן, וירק מים ולא אש.
בסוף אזרתי אומץ לשאול אותו שאלה, והוא ענה לי מיד.
שדרקוני מים חכמים כמו דרקוני אש, ועוד טיפה.
שאלתי איזו טיפה, ומה היא מכילה.
מים כמובן, איזו שאלה הוא חייך וצנף לי קצת מאושר מעצמו
ובכלל,
ואז הוא אמר לי שזה בדיוק הדבר.
אנחנו מאושרים מהדברים הקטנים.
לשחק במים. לא צריכים הוכחות לחוכמה, פיקחות או יופי.
טוב לנו איך שאנחנו ואנחנו יודעים שאנחנו חיים רק פעם אחת.
בכל פעם, חיים רק פעם אחת.
אז אנחנו נהנים. מצאנו את האושר. הוא עמוק אצלנו בפנים.
וזאת הטיפה. אושר טהור. אושר, שמחה, אהבה.
הוא חייך אלי, והתיז כמה טיפות שנצצו בשמיים הנמוכים כמו..
הדבר הכי מדהים שקיים.

אוי, אני כל כך מתגעגעת לשם..