[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גאיה בלו
/
אהבה במאה ה- 20

מהם בעצם החיים האמיתיים?
חשבתי לעצמי בעודי שוכבת על הגב בחדרי.
הכל כל כך מבלבל כיום, עם הרשת הזו...  נזכרתי לי בשיחה
הראשונה.
שלום אור. זאת דאניל. תכתוב לי.
דאניל. :) איך אני שמח שיוצא לנו לדבר סוף סוף.
זאת הייתה ההתחלה של השיחה.
אם אפשר לקרוא להקלדה על מקשים, וצפיה במסך מחשב שיחה... כנראה
שאפשר. בכל זאת, שני אנשים מדברים. לא משנה מה הם האמצעים
הטכנולוגיים שבהם הם מדברים. אכן כך הדבר?
דיברנו לנו דרך רשת המחשבים הסבוכה הזו הנקראת אינטרנט.
דיברנו בצורה הזו במשך ימים אחדים.
יום אחד הייתי עייפה, אך בכל זאת החלטתי לבדוק, אולי, הוא שם
היום.
בכל פעם שנכנסתי לרשת, התרגשתי, וציפיתי, וקיוויתי, שאראה את
השלום דאניל!! השמח שלו.
הוא היה שם. אבל הייתי עייפה.  לא היה לי כוח להקליד, ולשבת,
היה לי חשק להמרח במיטה שלי, בחושך, ושיחבקו אותי. רק לא ידעתי
מי, מי אני רוצה שיחבק.
רוצה שנדבר?
את מתכוונת בטלפון? שאל, וההיסוס נשמע בקולו גם דרך הכתב.
כן.
את בטוחה שאת רוצה?
כן, אני בטוחה.
שאני אצלצל, או את?
אתה רושם?
הקשתי את המספר בחלקים. שיחקתי איתו קצת. זחלים זחלו לי דרך
הרגליים, התיישבו בבטן, והפכו במהרה לפרפרים, דילגו על שלב
הגולם.
כולי התרגשות, וחיוך אידיוטי מרוח לי על הפנים.
לא היה לי בכלל זמן למחשבה, והמכשיר צילצל בקולו הצורם.
שלום אור.
שלום דאניל.
שיחה מבולבלת, קצת כמו פגישה ראשונה.
הוא קצת מגמגם, אני קצת במבוכה, מצאתי את עצמי תוך שעות
ספורות, עדיין דבוקה לשפורפרת, מאזינה. לא למילים, אלא לקול.
האזנתי למרקם הקול שלו, לדרך בה הצלילים חדרו לאוזניי ומחשבה
חלפה לה בחלל התוך גולגולתי שלי. מחשבה שאמרה בקול עדין, דק,
אך ברור. היא אמרה "אני אוהבת אותך".
פתחתי את עיני. לא פציתי פה. הוא עדיין דיבר, ופתאום השתתק.
יש לי וידוי. אמרתי. דברי. הוא ענה. אני... לא ממש הקשבתי לך
שם בסוף.
מה עשית? הוא התעניין, ולא שמעו על קולו לא כעס ולא פגיעה,
אהבתי אותו גם על זה. הקשבתי לך. זאת אומרת, לא למילים, לקול.
לארומה של הקול שלך. לא ידעתי אם מילה שמתאימה ליין תתאים כבר
פה, אבל, כשמדברים, יותר קשה למחוק את המילה האחרונה, ולשכתב.
אני מבין. הוא ענה לי. לא נורא, זה לא שאמרתי משהו חשוב. צחקתי
קלות.
חשבתי מחשבה. אמרתי. מה? התעניין שוב. אני... לא כל כך רוצה
לשתף אותך. אני מבין. הוא מבין הכל? חשבתי לעצמי בלב. נדמה לי
שאני יודע מה.
החלקתי את הנושא, ועברתי הלאה.
נו, לפחות פה אין איזושהי היסטוריה של השיחה שפשוט אפשר לחזור
ולקרוא הכל. חשבתי לעצמי שוב על השוני שבין המחשב לבין
הטלפון.
דיברנו עוד מספר שעות. דיברנו כל הלילה.
דיברנו מחושך ועד אור. הלכנו לישון יחד. כל אחד במיטה שלו,
בחדר שלו, בבית שלו, בבניין שלו, ברחוב שלו, בעיר שלו, כל אחד
בחבל ארץ שלו, אבל ביחד. אמרנו לילה טוב, אמרנו שננתק באותו
הרגע, אמרנו שוב לילה טוב, וחלומות פז, ושיהיו לך רק חלומות
טובים ו- לילה טוב. ניתוק. דממה.
נשמתי נשימה מאוד ארוכה.
היה לי פרצוף שכולו צעק אהבה!!! באמצע כל השעות האלו, לקראת
הסוף, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. אבל לא התייחסתי. כי הוא בן
אדם כזה, בן אדם אוהב. גם אני סיפרתי לו על אותה המחשבה שחלפה
לי בראש.
שמעתי אותו מחייך. איזה חיוך מתוק בטח יש לו.
שכבתי לי במיטה ככה, כשהאור מנסה לבתק את התריס ולבקוע לתוך
החדר, וניסיתי לדמיין.
ניסיתי לדמיין אותו. אבל כל מה שיצא לי בדמיון זו דמות
מעורפלת, חסרת פנים, חסרת גוף, חסרת ייחוד.
כל מה שהיה באותה הדמות, זה גוף מאוד מאוד כללי של בחור באיזור
גיל העשרים, עפוף במעין עשן, עשן כזה שטשטש אפילו את הגבולות
של הדמות הכללית הזו, וכל מה שיכולתי לעשות בנדון, זה לחייך אל
הדמות הזו בהמון אהבה, לחייך אליה ולהרדם ככה, כשהיא תלייה
מעלי.

מוזר. מוזר להרגיש ככה, להרגיש ככה אל אדם שאין לי מושג איך
הוא נראה.
מוזר, מוזרה האהבה הזו שקיימת ברשת המחשבים הסבוכה הזו, סבוכה
ופשוטה לתפעול. ממש כמו האהבה.

התעוררתי כעבור שעות מעטות, ונכנסתי לרשת. בציפיה, בתקווה, הוא
לא היה שם. לא הפעם.
דיברתי עם אחרים, עם אחרות, סיפרתי לכל החברים שלי ש"אל
תשאלו... דיברתי עם בחור כל הלילה, הוא כזה מקסים!!" לחברה
אפילו סיפרתי שנדמה לי שאני מאוהבת. היא שמחה עבורי, רק שאני
לא שמחתי.
מאוהבת כן, פרצוף של אידיוט עם חיוך מרוח, כן, אבל שמחה - לא.
כבר הייתי שם. למה את עושה שטויות עוד פעם? יודעת ששאלה
מטומטמת נזרקה לחלל האוויר. מחפשת איזשהו חוט של מחשבה שקשור
לאהבה, נו באמת. מה למוח וללב? חוץ משיכון משותף בתוך הגוף.
השמש כבר הייתה באמצע השמיים, ואילו אני, רק חיכיתי, לראות,
מתי, מתי הוא כבר יכנס לרשת, מתי אני אדבר איתו שוב, מתי?
חיכיתי.
עשיתי דברים שונים, אכלתי, התקלחתי, דיברתי עם אנשים, גלשתי,
אבל בעיקר חיכיתי. כי הרי חיכיתי כל הזמן. בערב הוא הגיע.
דאניל :)))))))))))))))))
קיבלתי פתאום הודעה מחוייכת.
שלום לך אור. :))
שמחתי כולי.
רוצה שנדבר?
אשמח. מתי אתה מתקשר?
עכשיו.
טוב, רק שתי דקות, אני אתנתק מהרשת...
ושוב עברנו לווקאלי.
ועוד לילה ללא שינה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפעמים כשאני
עצוב אני נכנס
לבמה רק בשביל
הסלוגנים


סליבן שלום
בתגובה לשאלה מה
הוא היה עושה אם
הוא היה נכה


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/1/02 11:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאיה בלו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה