לפני שבועיים  ברגע של חולשה אמיתית  הסתגרתי בשירותים בעיצומה
של בר מצווה משפחתית ומיררתי בבכי קורע לב אל תוך חבילות של
נייר טואלט מחוספס. היד שהוצמדה בכוח לפה, מנעה מהבכי מלהישמע
וגרמה לי לכאב פיזי שחלחל גם מבעד לשכרותי הקלה.
יש רגעים כאלו. אצלי הם קורים בעיקר באירועים משפחתיים, שמשום
מה מחזקים אצלי תמיד את התחושה ששום דבר לא זז. אני לא יודעת
אם זה אוסף הדודות בשמלות הפרחוניות,או הילדים שמתרוצצים בין
הרגליים של כולם אולי זה משהו בזמר שעל הבמה ששר במלוא הרצינות
את השירים האלו או בסידורי הפרחים, משהו בשמחות האלו מעורר
אצלי תמיד את הצורך להשוות בין החלום למציאות ואת ההכרה
שהמציאות כנראה גוברת על הכל.
אחרי שהכל נגמר ונפרדתי מכל המשפחה בנשיקות דוקרניות על הלחי
ובהבטחה שקרית לחלוטין לשמור על קשר, חזרתי לתל אביב והחניתי
את המכונית שלי על יד הפאב השכונתי. הפאב היה מלא ואני תפסתי
לי מקום על הבאר והזמנתי טקילה. די מהר התיישב על ידי בחור
גבוה ונאה, בסוודר גולף מהוהה שעישן בכבדות, ודרש לדעת למה אני
חגיגית כל כך ועצובה כל כך בו זמנית. חשבתי לרגע להגיד לו שזה
עתה שבתי מאירוע משפחתי ושהאירועים האלו מכבידים עלי, אבל
במקום זה החלטתי שהמילים מיותרות והצעתי שנלך מיד אליו או אלי.
אגב מאז ומתמיד הייתה לי חולשה לגברים בגולף. הוא היה די מופתע
אבל כנוע, והלכנו אלי.
כשנכנסתי הביתה בקשתי  ממנו סליחה ומיהרתי להקיא את נשמתי
בשירותים, פעם אחר פעם, עד שלא נשאר בגופי שריד וזכר מהבופה
המשפחתי של הבר מצווה. אחר כך צחצחתי שינים ומיהרתי לסלון
להתנפל על הגולף שהתגלה כנעים באופן המידי של העניין ושוחרר
לדרכו אחרי שעתיים. הלכתי לישון ונשבעתי לעצמי בפעם המיליון
שלעולם אבל לעולם לא תדרוך עוד כף רגלי באירועים משפחתיים גם
לא באלה שנראים לאימא שלי חשובים באמת. מזל טוב.