בִּכְלוּב צַר מְמָדִים
לָבִיא שָבֵעַ וּמוּתָשׁ,
כְּרֵסוֹ דְּשֵׁנָה מִנְּזִיד כִּלְאוֹ,
חוּשָׁיו קָהוּ, יִצְרוֹ חָלוּשׁ עַלָיו;
הוּא לֹא יֵצֵא עוֹד לַחֹפְשִׁי,
הוּא לֹא יַחְמֹק מִבַּעַד לַסּוֹרָג.

מַפָּלְתוֹ נִכֶּרֶת בִּטְלָפָיו,
חוֹדֵי טְפָרָיו שֶׁנִּשְׁחֲקוּ,
שֶׁנִשְׁתַּיְּפוּ עַד דַּק.
אֶת עֶלְבּוֹנוֹ נוֹשֵא הוּא
בְּגָרוֹן נִחָר, בְּקוֹל עֲנוֹת שַׁאֲגָתוֹ
שֶׁנִסְתָּרְסָה לְיִלְלַת חָתוּל.
רִפְיוֹן מַלְתְּעוֹתָיו מֵעִיד
עַל זַעֲמוֹ אֲשֶׁר נִכְבַּשׁ,
כְּחֵרוּתוֹ שֶׁנִּגְזְלָה לַעַד.

לְפָנִים שׁוֹאֵג הָיָה בַּיְּעָרוֹת
וּמְבַתֵּר טַרְפּוֹ כְּמֶלֶךְ עַז בְּנַחֲלָתוֹ.
עַתָּה רוֹבֵץ הוּא, אֵין אוֹנוֹ בַּחֲלָצָיו,
רַק יֵאוּשׁוֹ עִמּוֹ, וְזַעֲמוֹ וְעֶלְבּוֹנוֹ.


מרס 2001