החנות הייתה סגורה.
פילסתי את דרכי בסמטה בין ארגזים ופחים, ולבסוף הגעתי לכניסה
האחורית לחנות, שם עמד בעל החנות וזרק את השאריות מאותו יום.
"שלום חיים, מה נשמע?", שאלתי אותו.
חיים מלמל משהו לא מובן והרים את עיניו.
"אה, שלום עפר, לא ראיתי אותך.מה אמרת?", שאל.
חזרתי על מה שאמרתי.
"אני בסדר", ענה לי חיים, "אפילו קצת יותר טוב. מה איתך?"
"אני בסדר, בסדר. יש לך את השקים בשבילי?"
"אתה לא תאמין, אבל הרגע מכרתי את האחרון."
"מכרת? מה זאת אומרת מכרת את השקים שלי?"
"תראה", התחיל חיים, "באו מלא אנשים שרצו לקנות שקים, וכמעט
ולא נשארו לי שקים מהיום, אז הייתי צריך למכור חלק משלך."
כשראה את המבט על פני הזדרז להמשיך:"באמת שניסיתי להגיד להם
שזה לא למכירה, אבל הם התחילו להעלות מחירים, עד שבסוף
נשברתי."
"אבל מי עוד ירצה לקנות שקים חוץ ממני?"

אתם מבינים, יש לי מנהג סודי. לא משהו גרנדיוזי, משהו אישי,
פרטי.
בכל פעם שיש עוד פיגוע, או שחייל נהרג בלבנון, או בשטחים, או
שיש עוד רעידת אדמה באיזשהי מדינת עולם שלישי ונהרגים אלפי
אנשים, אני לובש שק קרוע ומורח על עצמי אפר לאות אבל.
כמובן שאני משתדל מאוד שאף אחד לא יראה, וגם אז אני עושה את זה
לזמן קצר ביותר, אבל זה מנהג שלי. אני עושה את זה גם בימי
זכרון, למרות שאני לא חרדי, ואני עומד גם בצפירה. זה פשוט נראה
לי מנהג יותר יפה, איכשהו הוא מעביר בדיוק את ההרגשה שלי
בזמנים כאלה, והיחוד שלו נותן לי להרגיש הרבה יותר קרוב, אבל
הרבה יותר אמיתי על ההרוגים.
אבל, במדינה ועולם כמו שלנו כמעט ולא עובר יום בלי שקורה משהו
כזה, והשקים נגמרו לי בקצב מהיר מדי, אז עשיתי עסקה עם חיים,
שבכל חודש אני בא וקונה ממנו את השקים הריקים של חנות התבלינים
שלו.
התחלתי גם ללכת עם שק ונרתיק אפר בהישג יד, למקרה ש..

ועכשיו הרגשתי נורא מוזר.
מה קרה פתאום, שכל העולם החליט לקנות שקים?
עד עכשיו חשבתי שאני היחיד שקונה שקים, פרט אולי לכמה תנועות
נוער, והשימוש שלהן שונה לגמרי משלי. אבל לא יכלתי להאשים את
חיים. אם מישהו היה בא ומציע לי הרבה כסף על ערמה של שקים שאני
בכלל לא צריך, גם אני הייתי מוכר.
אז החלטתי לחזור למחרת. אולי מחר ישארו לו כמה שקים. אמנם זאת
לא תהיה הכמות שאני צריך, אבל נצטמצם החודש, וחודש הבא כבר הכל
יחזור להיות כרגיל.
אבל גם למחרת לא נשארו שקים בחנות.
וגם לא ביום שאחרי.
כבר התחלתי לחשוב שמישהו מתנכל לי בכוונה, והתחלתי להעלות בראש
רשימה של אנשים שהרגזתי בעת האחרונה בצורה מספיקה בשביל שהם
יעקבו אחרי ויגלו את המנהג שלי.
למחרת הייתי שוב בדרך לחיים, בתקווה נואשת, כשלפתע מישהו צעק
ברחוב "היה פיגוע! היה פיגוע! אוטובוס מלא, שני מחבלים!".
ואני, בלי להגיד כלום, מצאתי את הדרך לסימטה מבודדת. שלפתי את
השק, קרעתי בו פתחים לידיים ולראש, לבשתי אותו, ושפכתי על עצמי
אפר.
עוד פיגוע באוטובוס.
לא חשבתי על כמות הנפגעים, או מי לקח על עצמו את האחריות, או
מי אשם, או את מי יפטרו. רק שקעתי במין אפאטיות שכזו, התאבלתי
על אותם חיים שנקטפו, בלי קשר ללמה או איך.
נשענתי על הקיר והתיישבתי. אחרי כמה דקות הצצתי לראות מה שאר
האנשים עושים, ונדהמתי.
אנשים עשו את מה שאנשים תמיד עושים אחרי אירוע כזה - הם דיברו,
וחקרו, ובכו, וצעקו, וכעסו...
והכל בזמן שהם לבושים שקים קרועים ומרוחים באפר.

הייתי כל כך בשוק שלא הייתי מסוגל להגיב. פשוט פשטתי את השק,
ניקיתי את האפר, והלכתי הבייתה. בבית כבר קיבלתי עדכון על
הפיגוע - 12 נהרגו ו-35 נפצעו.
אבל פתאום הפיגוע היה רחוק ממני.
הרגשתי שאני צריך לברר מה קרה שם.
לפתע ראיתי בחדשות סצנה דומה לזו שראיתי, אבל במקום אחר. מסתבר
שזה קרה בכל הארץ, ספונטנית. אחרי זה גם הסבירו מאיפה התחיל
המנהג - מסתבר שבאחד העיתונים פורסמה תמונה שלי מהאירוע
האחרון, לובש שק ומכוסה אפר. כנראה שזה מצא חן בעיני הרבה
אנשים, כי כמעט בכל הארץ היו מחזות כמו זה שהראו בטלוויזיה.
החלטתי שזה יותר מדי בשבילי והלכתי לישון.

בימים שאחרי הדברים התגלגלו במהירות.
המנהג מצא חן בעיני כל כך הרבה אנשים, שניסו להעביר חוק שיחייב
כל אזרח להסתובב עם שק ואפר תמיד עליו, כמו תעודת הזהות, אבל
החוק לא עבר מפני שהרבה אנשים טענו שזה יעלה להם יותר מדי כסף.

למזלי אי אפשר היה לזהות אותי בתמונה, בגלל האפר וזוית הצילום,
אחרת הרבה אנשים היו מחפשים אותי בסיבוב.
בסופו של דבר הוחלט על משאל עם, ובעקבותיו עבר חוק שהחליף את
הצפירה בימי הזכרון בלבישת שק, כאשר כל אזרח יקבל ערכה של שק
ואפר מהמדינה בתחנות חלוקה מיוחדות. הפוליטיקאים אמרו גם שהחוק
יקטין את השסע בין החרדים לחילונים, כי המדינה תחזור לנהוג
כמנהג אבות ולא כמנהג גויים.

אבל אני כבר ידעתי איך זה יראה.
לא יעבור הרבה זמן, ואנשים מבוססים יתחילו להזמין שקים
ממתפרות, ואם אפשר שיתאימו למכנסיים, ושהאפר יהיה בצבע שלא
יהרוס את העניבה, ואחרי זה יתחילו קווי יצור של שקי גוצ'י.
האירועים לא ישתנו בגלל השקים. הכל יהיה אותו דבר, רק עם
שקים.

ואני הרגשתי שמישהו פספס את הפואנטה.
הרגשתי שמיסחרו לי את האבל.

החלטתי לחזור לצפירה.
מאז אני מסתובב עם ווקמן קטן בכיס, עם קסטה שמוקלטות עליה 3
דקות צפירה, למקרה ש..