הפרחות בארץ נמצאות במצב של בין תקווה - למצוא חברה טובה יותר,
לבין ייאוש - בשל מצב הערסים בארץ (ראה ערך, מצב הערסים
בארץ).
המצב כל כך גרוע, עד שאנו נתקלים בתוספות זרות למיניהן כגון
רוסיות אשר פתאום משנות את שמן לישראלי מעין כמוהו (נו באמת,
ממתי לבלונדה מטר תשעים עם עיניים כחולות קוראים מורן??)
רחמיי הולכים לכל אותן נשים, ביניהן מאיה, אשר עוד לא מצאו את
ייעודן ופשוט מבזבזות את חייהן במציצות ואורגיות.
למאיה (שם נפלא בפני עצמו), יש עיניים כחולות מדהימות, שסותרות
טיפה את צבע השיער (המזוייף) השחור-פחם שלה, אך יכולות לרתק כל
בן אדם לבהות בה שעות על גבי שעות.
ימים ולילות רבים ניסיתי למצוא סיבות מתאימות לעובדה המצערת
שמאיה הינה פרחה.
קודם כל, בואו נגדיר את המושג פרחה:
פרחה זהו לא דבר הגודל בן יום.
זוהי התפתחות לא רציונלית של הגוף, כבר מגיל אפס אשר תלויה
בסביבה בה אנו נמצאים והדרך שלנו להתמודד איתה.
ישנם אנשים דגולים כגון שחורים רבים בארה"ב אשר נולדים בשכונות
עוני - אשר חלקם (המועט, אך עדיין ירא הערצה) יוצאים מן הגטו
ומתפתחים לבני אדם עצמאים ובעלי יכולת.
אך לעומת זאת, בארץ קשה למצוא דוגמאות לכך.
מדוע? - אולי בגלל שפרחות הן בעצם ישראליות כמו כולן, שאוהבות
מוסיקה מזרחית, הולכות אחרי הזרם (ראה ערך, אנשים שהולכים אחרי
הטרנד - שנות ה- 90), ונגררות לחיים של הכל, ללא כלום.
אבל נניח שכן, למה לקחת לי את המאיה שלי?
בחורה עם עיניים כה תמימות, שכל פעם שאני מסתכל (טוב נו, בוהה)
בהן חייב להזכר בכך שגופה קלט יותר זרגגים מאשר ג'נה יוסטון
(ראה ערך, האורגיה הגדולה ביותר בעולם - 620 גברים, אישה אחת)
למה לקחו אישה כה צעירה (14) והפכו אותה למכונת עינוג (בהסכמה
- זה החלק העצוב יותר) לערסים כבדים עם קוצים שלא נגמרים
ומזמורים מזרחיים?
האם יש עוד תקווה?
האם יש דרך חזרה מן חיי הפרחיות?
לפחות תחזירו לי את המאיה שלי. |