אני תוהה, כמה בן אדם יכול לסבול?
כשכל פעם באה צרה אחרת להעיב על השמחה..
בסה"כ ביקשתי לחייך! חיוך אחד,
שפעם יהיה לי חיוך אחד אמיתי על הפרצוף.
ואני שוב פעם חוזרת אחורה בזמן,
חוזרת  לצרות, לכלא, לעולם האכזר.
אני לא מסוגלת לשלוף עכשיו מילים יפות,
מילים ורודות, מילים נסתרות.
למה חזרתי לשם? לעולם אשר נוהג כהר געש,
העומד לפרוץ כל רגע עם עננת עשן.
איפה המילים המתוקות כסוכר?
איפה הימים הטובים?
איפה אתה?
אני לא יכולה להכחיש יותר,
אני צריכה אותך עכשיו, יותר מתמיד,
אך גמלה בליבי ההחלטה- לוותר. לזרום הלאה...