שוב הם מפריעים לי. מתעלמים מהשלט שכפיתי על ידית הדלת,
זה שאומר שאני רוצה להיות לבד.
"we would like to see you" מילותיהם נשמעות מבעד לעץ -
יבורך האדם שהמציא את המנעול והמפתח! -
"you owe our visitors a little bit of courtesy."

שיהיה, אני אתעלם.
אני מעדיפה לשקוע בעצב הפרטי שלי,
לא להראות לאנשים זרים שמחה מזויפת, ובטח שלא לשתף אותם במה
שעליי להסתיר.
אין לי נימוסים כרגע באמתחתי, רק דמעות ובלדות רצח
שניק קייב שר לי ברכות של שיר ערש מהרמקולים.

עוד חפיסת סיגריות מתרוקנת.
עוד חמצן מתרוקן מריאותיי, ובייחוד - מליבי.
ויש רק עוד חפיסה אחת חבויה בתחתית הפאקט,
ואם ארצה להמשיך להשחית את ריאותיי - וברור לי שארצה -
אהיה חייבת, בשלב מסוים, לצאת החוצה.

ואז מה יקבלו אורחי הוריי?
משב של ריח עשן,
שיער פרוע, לחיים מוכתמות, עיניים אדומות.
קול צרוד מבכי ומעישון שיגיד -
"מצטערת, בדיוק זרקו אותי אתמול".