מביטה בכוס הזכוכית הניצבת בינינו
בקובית הקרח מהנמסה לאיטה ,
עיניך כחול , לא חשבו גם לשאול
מה ראו עיני בשובי מהמלחמה.
את יפה את יודעת ויפה עולמך
גם שמיכת פוך עבה עוטפת עולם ארוטי וענוג ,
ואני פה רובץ מזהם מצעייך
עד מתי אספר לך ? עד מתי תוסיפי לשתוק ?
מנשק את גופך , גוף אחד כבר עזבתי
מחפש משמעות בעולמך העגול,
לו ידעת, כה מהר, איך את שברי עולמי השלכתי, היית, במתיקות,
נושקת לי לישון.
נמס הקרח , נשברה גם הכוס , בדממה נסגרו גם עינייך ,
ואני אשר למדתי לשתוק ,גם אפסיק לגסוס בחייך.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.