לפעמים הכי בודד זה כשיש מישהו, אבל הוא לא שם.
אולי כבר תודה שאתה פה, שאתה צריך להיות פה, שאנחנו חלק אחד מן
השני, שלתמוך זה חלק מהתפקיד שלך?
אתה בורח או באמת עסוק?
למה אני נאבקת עם כל המחשבות האלה, ברור שהוא אוהב.
ברור ש... הוא אוהב?
למה אני ממציאה לעצמי בדידות, הרי אני איתו. אבל... הוא לא ממש
איתי...
אף אחד לא מבין.
אני משתפת מישהו?
יש לי במה?
אני סתם בכיינית או... רק סתם?
סתם...
נגמר לו ממני? נגמרה האהבה?
הוא סתם עסוק. הוא עובד, ולומד והחברים... אני יודעת.
אני לא רוצה לדעת.
אני לא עסוקה? אני לא עובדת? ולומדת? וחברים?
לא. אין לי.
יש לי רק נייר ריק, עט ותקווה לאדם טוב לב שיתן לי לפרסם את זה
(ומה יצא מזה?!). ובכי. הרבה בכי.
אולי עדיף בלי. ככה לפחות אוכל לממש את הבדידות שלי במלאותה.
אבל לא יכולה, לא מצליחה, לא רוצה לשחרר אותו. עוד לא. למרות
שמשחררת קצת בכל יום שחולף, בכל פעם שמוותרת, שלא מספרת,
שבוכה- לבד.
די!
זה רק מחשבות רעות!
הרי אוהבים...
הוא אוהב. אחרת לא היה איתי.
אז...
נפרדים? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.