היא לעיתים קרובות לא ידעה להבחין בין האשליה למציאות...
במשך חודש תמים היה דבר שאת פישרו ניסתה קול להבין.
זה היה קשור בבן אדם נורא מורכב, במשך חודש תמים ניסתה קול
להבין איך בן אדם יכול להיות כ"כ אטום.. בן אדם שבו מצאה היא
את כל שחיפשה, בן אדם שידעה קול- הוא היחיד בשבילה. בן אדם שבו
מצאה היא את כליל השלמות, שבשבילו- לא היה איכפת לה אפילו
למות.
המצב התחיל להדרדר, הבן אדם נעשה ממש עיוור,
קול ניסתה להביע רגשות, אך הבן אדם נאטם ותחושותיו נוקשות.
איך בן אדם יכול להיות כ"כ עיוור?
איך יכול הוא על אושרו לוותר?!
והחיים נמשכים, וקול מנסה להעמיק, מנסה לגלות את הסוד החבוי,
היא ידעה שהפיתרון הוא לעזבו לנפשו, וכך יבין שאם ימשיך כך- לא
טוב יהיה גורלו.
אך קול לא יכלה, היא ניסתה.. היא ניסתה.. נראה היה שהמצב אבוד,
הבן אדם מתקלקל ואין שום סיכוי!
אך היא יותר מדי האמינה בו, היא יותר מדי האמינה בבן אדם שפגע
ברגשותיה, שעקר את ליבה וקרעו לגזרים, שניסה לשים מסכה של גבר-
על פניו של ילד. קול יותר מדי האמינה מלוותר, קול האמינה שלכל
אחד מגיעה הזדמנות שניה.
והוא... אטום, עיוור, שחצן, אך בתוכו נשמה טובה; תמיד התחשב
באחרים וברגשותיהם, ופתאום, סתם כך ביום חמסין- פגעה בו המחלה
הקשה ביותר בעולם, מחלה שממנה אף אחד אינו יכול להימנע. מחלת
האהבה. כך לפחות האמינה קול.
שעות חולפות, ימים עוברים, ממאנים לנחם, וקול והבן אדם עדיין
חולים ושניהם עיוורים, נודדים כציפורים...
ל ו    ר ק    פ ת ח   ה ו א    א ת    ע י נ י ו   !!!