אף פעם לא הייתה לי חברה. אני בן אדם מאוד ביישן, כנראה בגלל
זה לא הייתה לי אף פעם מערכת יחסים טובה עם מישהי. עד שאני
מצליח לפתוח את הלב למישהי זה יכול לקחת שנים. אלא עם המישהי
הזאת ממש תעודד אותי לכך, ובינתיים זה לא קרה.

כשהייתי קטן התחלתי להיות ביישן, עדיין לא גיליתי למה.
מאז המוח שלי פיתח שיטה לסנן את כל המחשבות ולהוציא החוצה
בדיבור רק אחוז קטן מהן. בנוסף לכך בגלל הפחד הגדול שלי
מדיבור, אני צוחק על הכל, או שאני מדבר בנימה צינית או מבודחת.
אני חושש מביקורות של אנשים, בגלל זה אני מדבר ככה, כי אני
תמיד יכול לבוא ולהגיד שזה היה סתם בצחוק או שפשוט רק הייתי
ציני ולא התכוונתי לזה באמת.

נשים כנראה חושבות שאני לא רציני, או שהן רואות שאני ביישן
מידי ולא רוצה להיפתח אליהן, אז הן לא יוצרות איתי קשרים.

אני אומנם ביישן, אבל יש לי רגשות כמו לכל בן אדם אחר.
בגלל הביישנות, קשה לי  להחצין רגשות או להפגין חיבה יותר מבני
אדם רגילים. אבל אני מנסה כבר כמה שנים טובות להשתחרר
מהביישנות הזו, כי אני יודע שזה לא טוב לי.
(למרות שכנראה בגלל זה התחלתי לכתוב.)

אני אולי מצפה יותר מידי, אבל אני חושב שאם מישהי תגרום לי
לדבר יותר, זה יעזור לי מאוד כי זה חסר לי.


אני חולם על מערכות יחסים, על דיבורים, על חיבוקים ונשיקות.
אבל כשאני מדבר זה יוצא יותר מידי ציני או מצחיק. ולבסוף זה לא
קורה.

סיפורי האהבה שלי מדברים תמיד על דיבורים ואחר כך על נשיקות
וחיבוקים. כי כנראה אני רוצה שאנשים ידברו איתי ואחר כך גם
יחבקו וינשקו איתי. זה חסר לי בחיים. כמה שזה נראה לכם פשוט
לדבר, לחבק, לנשק, לי זה די מסובך כי לא עשיתי את זה הרבה,
ופחדתי.

עכשיו אני כבר לא מפחד, לא חושש, אבל אנשים עדיין לא רואים את
זה, כי נשארתי עדיין קצת סגור. אני מקווה שאנשים ( או יותר
נכון נשים) יראו את זה, אני יתחיל להיות יותר נורמלי, לא
מטורף, ולא ביישן.



ביום אחד, הגעתי למסקנה שאני מדבר בצורה לא רצינית.
באותו היום תמר אמרה לי שהיצירות שלי לא רציניות,
אז לשם שינוי ניסיתי לכתוב משהו רציני על חיי הפרטיים.