הוא בישר לו את זה רק אתמול. "אתה בטוח?" שאל.
"בטח".
"אז ספר לי עליה עוד פעם".
"טוב, אז הסיפור הוא כזה: אתה זוכר שהגענו אתמול למסיבה? היו
שם כולם. בטח שאתה זוכר."
"זוכר, זוכר"
"טוב. אז פתאום אתה רואה אותה. וואלה, פצצה ממש. חבל לך על
הזמן איזה כוסית היא. כנראה שנראתה אז ממש טוב"
"כנראה שכן..."
"בקיצור, נראה לי שהיא הייתה בתקופה הנכונה של המחזור, והיא
הייתה מזה חמה עלייך. היא ניגשה אליך ישר, ואתה הייתה בקטע שלה
גם"
"מוזר. אני לא מתנהג ככה בד"כ"
"אז אולי הייתה שיכור עוד מהבירה הראשונה..."
"גם זה מוזר. יש לי קיבה לאלכוהול, אתה יודע. לא משנה, תמשיך
לספר"
"בקיצור, עליתם לחדר העליון, וירדתם עם חיוכים מסטולים על
הפנים רק אחרי שעות, ובגדים פרועים, ואז דיברת איתה קצת,
וראיתי שהיא נתנה לך פתק קטן. כנראה עם המספר שלה.
...
אחרי שהקאת לי באוטו בפעם השנייה, שחררת צעקה מהחלון "עשיתי
אהבה! עשיתי אהבה". ידעתי שזה לא מתאים לך לעשות את זה, מזל
שאני התאפקתי כדי להחזיר אותנו הבייתה, אבל כנראה שהאלכוהול
עלה לך לראש"
"זה כ"כ לא מתאים לי"
"אז איך תסביר את העובדה שאתה לא זוכר כלום כמעט?"
"אתה צודק. תמשיך לספר, זה נשמע מעניין"
"ואז, אחרי שהורדתי אותך לכסא, התחלת לספר לי עליה. איזו בחורה
לעניין. איזה יפה וכוסית היא, ואיך הייתה לכם "כימיה" כזאתי,
בקיצור אמרת שאתה אוהב אותה, ושאתה רוצה להמשיך להיפגש איתך.
ואהה, כן. גם אמרת שהזדיינתם."
"אמרתי מה?"
"מה שבדיוק שמעת"
"לא!!!"

לא האמנתי לו. זה כ"כ משונה, כ"כ לא מתאים לי. קשה לי לקלוט
שאני לא זוכר כלום מהמסיבה. אבל כנראה שהוא צודק. היינו רק
שנינו מהחברה, והשאר אנשים אנחנו לא מכירים.
מוזר...הבחורה. היא הופיע לי בחלום. היא התקרבה אליי. את מה
שעשינו אח"כ אני לא אספר, אבל אני יודע שזאת היא. אני פשוט
מרגיש את זה. מדהים איך לילה אחד יכול לקרב בין שני אנשים,
ועוד יותר מדהים עד כמה קצת אלכוהול יכול להשכיח כמה זיכרונות
נוגים.
דבר אחד אני יודע. אני יודע שאני אוהב אותה. היא המשיכה לחזור
אליי בחלומות, ולמדתי להכיר דרכם אישה מדהימה. נפלתי ברשתה כמו
שאומרים. הרבה זמן הייתה חסרה לי אהבה, אבל מאז שזו נחתה כאן,
ידעתי שזו האחת.
כמובן שתחקרתי את זיו עוד הרבה. הוא לא זוכר מה בדיוק עשיתי עם
הפתק, אבל הוא אמר שיכול להיות שזה הלך לאיבוד בניקוי היבש,
אחרי שהקאתי על עצמי.
לא ידעתי מה לעשות, והדבר היחיד שהוא ידע זה שהיא הייתה
בלונדינית, וקראו לה חגית.

חגית. בלונדינית. זה כל מה שידעתי. להוכחה, גם בחלום היה לה
שיער בלונדיני. זהוב כזה, ונשפך. היא סירבה לומר לי את השם
שלה, ומכאן התחיל המרדף.

היא הייתה לי כמעט לאובססיה. היא הייתה לי לאובססיה. חיפשתי
אחר כל החגיות שהיו ברדיוס של ק"מ. זה היה טירוף. חגית אחרי
חגית. חרשתי על דפי זהב יומם וליל.
לא ידעתי מה לעשות. על בלונדינית שהייתי רואה ברחוב, הייתי
מוכרח לשאול אותה לשמה,
ולמרות שידעתי שהיא לא נראית כך כמו בחלום, שאלתי בכל זאת.
לא הסתכלתי על בחורות אחרות. רק את חגית אהבתי. לא משנה מה,
שום דבר לא יניע אותי מהאהבה שלי אליה. אני כמעט לא אוכל, לא
שותה ולא ישן. אני חי רק מהתקווה לחגית. מהידיעה שהיא תבקר
אותי עוד פעם הלילה, בחלום. זה היה הדבר היחיד שהחזיק אותי
בחיים.
הרגשתי שאני יותר ויותר יושן. יושן וחולם. יותר ויותר נצמד
לזיו. הוא אמר לי כבר לעזוב אותה, ושאני עושה מזה עניין יותר
מדי גדול, אבל אני המשכתי לתחקר אותו שוב ושוב מה הוא זוכר
מאותה המסיבה, וקיבלתי את אותן תשובות. הקשבתי שוב ושוב לסיפור
שלו. מרותק. ידעתי כבר כל משפט שהוא עומד להגיד, והיא, היא
המשיכה להיות איתי בעולם החלומות. כ"כ רציתי אותה כאן. לידי.
במיטה לידי, ולא בתוך הראש שלי.
ואז, היא נעלמה. באמצע שיחה איתה, זיו ניגש אליי והעיר אותי.
העיר אותי פעם אחת יותר מדי באמצע השיחה האחרונה שלי איתה.
השתגעתי. לא יכולתי. החלומות הם מה שהחזיקו בי את התקווה
שאפגוש אותה פנים מול פנים. הכרתי אותה כל כך טוב כבר. את כל
חמוקי גופה, ואת כל חמוקי מוחה. היא הייתה עבורי אלוהים עלי
אדמות.
היא לא חזרה יותר לתור את חלומותיי, אז יצרתי לתור אותה. ידעתי
בדיוק איך היא נראית. ידעתי בדיוק מה לומר כשאני אזהה אותה,
ואני בטוח שהיא תדע מי אני כשהיא תזהה אותי. אני הרגשתי אותה
מבעד למסך החלימה. ידעתי שהיא חולמת שאני מבקר אותה. זה היה
ברור.
בעבודה התלוננו עליי שאני לא עומד בתפוקה ומכסות, אז במקום
להיכנס שוב לויכוח עם הבוס, התפטרתי, ויצאתי.

סוף-סוף יצאתי מהמסגרת שלא אפשרה לי לחפש אחריה יותר טוב. כבר
כמה זמן חסכתי כל אגורה מיותרת, ותכננתי את המסע בקפידה, והנה
אני יוצא לדרך. אחריה.
בהתחלה עברתי בכל המועדונים בת"א, ותרתי אחר כל ראש צהבהב. לא
ממש ציפיתי למצוא אותה שם, אבל בכל זאת המשכתי למועדונים בכל
שאר הארץ. גם שם לא נחלתי הצלחה רבה. זה היה מאוד מייאש. כל
העשן, הרעש והאורות לא ממש עזרו לי לפלס את סריקתי דרך מאות
האנשים שהיו במקום.
איזה אחד נתן לי כתובת של מועדון סודי. הביקור שם היה מוזר,
אבל הייתי נותן הכל למצוא אותה, אז הלכתי. היה שם יותר עשן,
רעש ואורות מהרגיל. באלכוהול אני מזמן לא נוגע, והבחורות לא
מעניינות אותי. רק הבלונדיניות. והייתה שם אחת מיוחדת. הרגשתי
מהמבט הראשון שהיא מוכרת, ובשני כבר הייתי לגמרי בטוח. זו היא.
ניגשתי אליה.
"זו את!" צעקתי.
"מה? מי אתה?"
"זה אני. את לא מזהה אותי?"
"תזכיר לי מאיפה אני אמורה להכיר אותך?"
אז הבנתי שאם היא לא מזהה אותי מיד זו רק מישהי שדומה לה, אז
במקום לפרוש מהמקום בסימן אדום על הלחי מהסטירה שהיא הייתה
מביאה לולא הייתי מספר לה מאיפה אני מכיר, פשוט סיפרתי לה את
האמת- שבלבלתי אותה עם מישהי אחרת.

המשכתי לחפש בנרות, אבל ללא הואיל. בינתיים עברתי לישון על
רצפת התחנה המרכזית הישנה. עברו שם הרבה בלונדיניות...אבל אף
אחת לא דומה לחגית. אנשים התחילו להסתכל עליי כמו על הומלס,
ורק אז חילחל לתודעתי הרעיון שאני באמת הומלס. מכרתי את הבית.
את המכונית. את הכל. נשארנו רק תקוות חגית, אני וכמה חפצים לא
חשובים.
אני ממשיך לספור את הבלונדיניות כנגד ספירת הימים שעוברים.
יום אחד. יום רגיל ומצב הבלונד סביר, אני ממשיך לסרוק את שטח
התחנה.
זיכרון חגית מהדהד לו בראשי. עסיסי כמו מהחלום הראשון.
הגעגועים אליה. לדמותה בדמיוני חונק את לבי שבינתיים עטוף
סחבות ומונח על קרטון דק על רצפת התחנה המרכזית הישנה.
פתאום אני מבחין בדמות מוכרת.  לוקח לי זמן להירגע ולהבין שזו
לא היא. זה מישהו אחר שמוכר לי. "זה זיו!" אני צועק כשההבנה
חודרת את גולגולתי המוצקה והנוטה להתפוצץ מגעגועים לחלום.
"זה אתה!" הוא מחזיר לי, חברי הנושן, "תראה אותך" הוא מפציר
בי. "כן, אני יודע".
זו הפעם הראשונה שאני שם לב למצבי.
"תגיד, אני משאיר אותך כמה דקות לבד, ואתה מבריז לי ככה? נעלם
בלי עקבות ומותיר אותי למצוא אותך כאן ככה זרוק?". הוא ניגש
אליי וחיבק אותי, כמו פעם, ואני לוחש לו באוזן "ספר לי עוד פעם
איך פגשתי אותה".
הוא מיד התרומם. "מה? אתה מטומטם?" הוא צעק. "תבין", הוא המשיך
"זה היה סתם בצחוק", ואני מנסה להבין מה הוא מנסה לומר לי, הוא
המשיך "לא הייתה שום חגית. סתם התעלפת ועבדתי עלייך! לא הייתה
אף אחת כזאת!".