מריה פקחה את עיניה. לקח לה רגע להתעשת. היא שכבה על מיטה
נמוכה עם מצעים כחולים. על הקיר מולה היה שעון מחוגים ישן
שהראה שהשעה היא שבע וחמש דקות. לידה שכב מישהו. זאת לא היתה
הדירה שלה.
ואז היא נזכרה. הלילה היה הפעם הראשונה שהיא שכבה עם מישהו
שהיא לא הכירה. הפעם הראשונה שהיא הלכה הביתה עם סתם בחור חתיך
שהיא פגשה במועדון. זה היה צעד גדול בשביל מריה, והיא שיבחה את
עצמה. אבל לרגע היא נבהלה. מה היא צריכה לעשות עכשיו? לחזור
לישון קצת עד שהוא יתעורר? או להתגנב בשקט הביתה? היא ניסתה
להיזכר בארועי הלילה אך רק תמונות מטושטשות עלו במוחה. היא
הסתובבה במיטה, לאט ובשקט, והסתכלה על הבחור השרוע לצידה. שיער
חום כהה חלק, מסורק לאחור. תווי פנים חדים, עור שזוף, פס דק של
זיפים הקיף את שפתיו והתפשט על סנטרו, גזום בקפידה. עיניים
חומות, מריה שיערה. הכתפיים והידיים נראו מעל השמיכה. די
שריריות, וכמעט ללא שיער. שרשרת זהב דקה עם צלב הקיפה את
צווארו. בהחלט נראה טוב, קבעה מריה. אבל לא יותר מזה, החליטה.
אולי באמת עדיף שהיא תלך. היא הזדחלה אל מחוץ למיטה, מצאה את
הבגדים על הריצפה והתלבשה חרש. היא לקחה את תיקה וקמה ללכת.
"בוקר טוב," מריה קפצה והסתובבה. עיניים חומות.
"בוקר טוב..." היא מילמלה
"לאן זה?" הבחור לא קם מהמיטה, רק נשכב על הצד והביט בה
בשעשוע.
"אה... הביתה אני חושבת." מריה ענתה בחשש.
"את מוזמנת להישאר."
"מה?"
"אם את רוצה ללכת הביתה, תלכי הביתה, אבל את מוזמנת להישאר,
מריה." היא זקרה גבותיה בתמיהה. הוא אפילו זוכר את שמה. אולי
בכל זאת כדאי לה להישאר, חשבה ונזפה בעצמה על הדעה הקדומה.
"טוב..." לקח לה בדיוק שנייה להיזכר בשמו, אבל הוא הקדים
אותה:
"קרלוס"
"אני ידעתי!" ענתה מריה כמעט ברוגז. קרלוס חייך בסלחנות ויצא
מהמיטה.
"שבי בבקשה." מריה התישבה, והוא ניגש לארון ולבש ג'ינס ארוכים
ובהירים וגופיה לבנה, צמודה למדי. הוא נכנס לחדר האמבטיה ויצא
משם מרוח בג'ל ומדיף אפטר שייב. מריה בהתה בו ולרגע היה נדמה
לה שהוא הולך לשלוף אקדח. היא אחזה בתיקה.
"ארוחת בוקר?" הוא שאל. היא הנהנה בחוסר אונים והוא החל להכין
קפה וטוסטים.
"אז... מה אתה עושה?" שאלה מריה בנסיון לברר עוד פרטים על
קרלוס החמוד אך מבהיל. עבודה יכולה להגיד הרבה על אדם.
"אה... כל מיני דברים" הוא ענה והביא מגש לשולחן. מריה נעצה בו
מבט חשדני. 'הא! עליתי עליך!'. קרלוס לא שם לב ומיד המשיך.
"כרגע, אני לומד... מנהל עסקים"
מריה כמעט פלטה זעקה, והרגישה מאד מבולבלת. קרלוס מרח לעצמו
טוסט, ומריה אמרה לעצמה שהיא אישה נוראית ותתביש לעצמה, באמת!
"תגיד," אמרה לפתע בפרץ ספונטני של אומץ, הקלה ורצון לכפר על
מחשבותיה "מה אתה עושה מחר בערב?"
קרלוס הרים את ראשו מהטוסט בחיוך רחב. "אני לא יודע, יש לך
רעיון בשבילי?"
מריה חייכה, גאה בעצמה. הטלפון צלצל. מריה הביטה את הטלפון,
ואז אל קרלוס שאכל בשלווה טוסט עם ריבת שזיפים.
"תני לזה לצלצל, המשיבון יענה."
הם ישבו בשקט במשך שני צלצולים ואז ענה המשיבון:
"שלום, כאן קרלוס, תשאירו הודעה. ביייייפ" מיד אחרי הצפצוף
נשמע קול של גבר "קרלוס, זה אנג'לו. תשמע, אתה זוכר את הג'וב
שלי ושל סבסטיאן מאתמול בערב? אז משהו נדפק וחוזה..."
קרלוס זינק לטלפון, ומריה זינקה לתיק.
"אנג'לו!" הוא צרח "אתה דפוק לגמרי או מה? זה המשלוח המזוין
הכי גדול שהיה לנו! חואן יהרוג אותך!"
'ממש נהדר' מריה חשבה לעצמה. 'מזל שעוד לא נתתי לו את הטלפון
שלי'. היא החליטה שתיתן לקרלוס להתעסק לבד עם הסמים או הנשק או
מה שזה לא יהיה, והחלה להתגנב לעבר הדלת. היא היתה במרחק שני
מטר מהחופש כשהטלפון נטרק.
"מריה... מריה!" קרלוס צעק. היא הסתובבה אליו בפחד. "בואי,"
הוא שלח אליה יד והיא התקרבה. הוא כרך את ידו סביב כתפיה
והושיב אותה על ברכיו.
"קרלוס, אני מצטערת, לא שמעתי שומדבר, אני נשבעת, פשוט תן לי
ללכת הביתה, ואני אשכח מהכל..." היא החלה להתחנן במרץ.
"מריה," הוא קטע אותה בשקט "זה לא יעזור". הוא הידק את אחיזתו
בה, וחייך חיוך ערמומי של מסתיר סוד.
"ברוכים הבאים לעולם האמיתי."

מוקדש לקרלוס (החתיך), אנג'לו, מריה וכל שאר החבר'ה מכיתת
ESOL, NLE 96'-97'. בתקווה שיצא מכם משהו קצת יותר טוב :-)