בפלך אחר של הזמן, במציאות אורתוגונלית לשלנו, שכר זוג צעיר
סוויטה במלון "נשר". קשה היה לכנותם "זוג צעיר", מכיוון שהוא
היה בן ארבעים והיא- עשרים וחמש. אבל הוא אהב אותה כאילו היו
זוג צעיר. היא הייתה חולנית, והוא לא נתן לה לנקוף אצבע. היא
צפתה הליכות ביתה, והוא כיבד את הרצפה.

היא מתה צעירה, גם הוא מת יום אחד. הוא אהב אותה עד יום מותו,
והצטרף אליה בשמחה.

איש לא נכנס לסוויטה שלהם. אמרו שהיא רדופת שדים. אמרו כל מיני
דברים. אך התוצאה הסופית הייתה שידית הדלת העלתה אבק, והמנעול
צבר לחות וחלודה, עד שהמנהל הטיל ספק, האם ניתן יהיה לפתוח את
הדלת יום אחד.

מה הייתם אומרים לו סיפרתי לכם שנכנסתי לשם? לא אומר לכם כיצד,
אך אספר לכם מה יש בפנים. יום אחד, אם תיכנסו בעצמכם, תוכלו
לדעת האם אכן הייתי שם. ואולי, כאשר תיכנסו לשם, תעשו כן
במציאות אורתוגונלית משלכם, ולא תוכלו לעולם לוודא, האם שקר
בפי- או אמת.

החדרים מצופים טפט חום, וקירותיהם מעלים אבק. שני חדרים
חשוכים, ריהוט מזדקן ורעוע. על השולחן כלי הגשה מפלסטיק דמוי
קריסטל, צד בצד עם קריסטלים אמיתיים מאירופה. כשקנו אותם, חשבו
שזה כמו קריסטל, רק זול יותר. הם לא ידעו שעשרות שנים מאוחר
יותר, הקריסטל יישאר שקוף, אך הפלסטיק יצהיב. הוילונות
מאפירים, מתפוררים, אינן ממלאים עוד את תפקידם- להצהיל את החדר
העגמומי.

ליד חדר האמבטיה הקטנטן, מראה מצהיבה. כמה מסרקים שלה,
ששערותיה עוד לכודות בהם. אם תישענו על המראה, תשמעו חריקה,
ודלת תיפתח. דלת סתרים שהוא התקין עבורה. בתקופה בה עוד התעקשה
לעבוד, הוא בנה עבורה חנות קטנה מצידו החיצוני של הבנין,
והתקין עבורה קיצור דרך סודי, כדי שהמנהל לא יראה.

החנות מלאה אור ואוויר. הדלפק, הארונות, כולם עשויים עץ בהיר
וממורט, כמעט לבן. טיפת אבק לא נותרה כאן, אף כי החנות הייתה
סגורה מזה שנים רבות, עוד לפני שמתה. הוא לא רצה שתעבוד.

על הארון, רקמת צלבים על בד צחור כשלג, המפרטת מוצרים
ומחיריהם. חבילות הצמר הצבעוניות מסודרות על פי צבעי הקשת,
וגורמות לי להסיע את עיני הלוך ושוב על פני הקירות. בין
המסרגות וכדורי הצמר, בארון שבפינה, יומן ישן. דפיו אינם
מתפוררים. הם יוצרו מתוך תכנון ארוך טווח, כך שייעמדו בתלאות
הזמן. בין דפי היומן, היא ציירה את עצמה. כמה משיכות עט, והנה
פורטרט עצמי סכימתי. היא נראתה קצת כמו מרילין מונרו, פרט לעצב
בעיניה. בין דפי היומן, היא ערכה ספירות מלאי. המספרים שורבטו
בחטף לרוחב הדפים, או במשופע. ובין ספירת מלאי אחת לאחרת,
מצאתי את השורה : "המאהב לא הגיע".