בוקר אחד קם דן, והחליט שאינו מסוגל לשאת עוד את עול החיים
המייגעים האלה.
חוסר השליטה בכל הקשור בחייו הפחיד אותו. הנסיבות שלטו בחייו.
עט שאבד, מכונית שהתקלקלה, שכן שערב אחד לבו חדל לפעום, כלבה
אהובה שנדרסה, חבר שנפטר - ואין לחזות את העתיד לבוא ולהפתיע
ברגע בו אתה הכי פחות מצפה לו.
דן היה נחוש בדעתו למצוא פתרון. הוא האמין שהתאבדות היא לחלשי
אופי, והוא מעולם לא ראה עצמו חלש אופי.
עמד בדרכו מכשול אחד גדול. באותה מידה, שתיעב את החיים שלו,
הוא אהב להתבונן בחיים של הסובבים אותו.
דן אהב להתהלך ברחוב סואן, הומה ורועש, להשיר מבט, ולמקד את כל
כולו באדם אחד בלבד. כך היו רק שניהם קיימים בכל ההמון, בכל
העולם.
את אותו אדם מיוחד הוא בחר בקפידה מתוך הקהל. הוא חיפש מישהו
שנבדל מהחד גוניות, לרוב בשל פשטותו המושכת. אז הוא עקב אחר כל
תנועה, שהוא עשה.
אכן מנהג משונה, שלרוב עורר תגובות חריפות.
לבסוף הוא הגיע לכלל החלטה, כי אין פתרון אחר. דן החליט לבנות
קופסא.
קופסא מיוחדת, שבעזרתה יוכל לבחון את העולם מבלי לקחת בו חלק,
כך שדבר לא יגע בו. כך שהוא לעולם לא ייפגע, ולא יצטרך להרגיש
כאב.
המלאכה הקשה ארכה למעלה משנה, אך הניבה תוצאות מעל לכל המצופה.

דן הצליח ליצור תא מזכוכית שקופה, שהודבקו עליה פיסות צלופנים,
מראות וחומרים שונים, שנתנו אשליה של מרחב. כך איש לא ראה
אותו.
דן נכנס לתוך הקופסא, ולמד לנוע בקלות, כשהוא כלוא בתוכה.
תחילה היה קשה לו להתרגל לעובדה, שאיש אינו מבחין בקיומו.
משהבין, שמשאלתו התגשמה, והוא איננו קיים עוד, שרף כל מסמך
מזהה, שהיה ברשותו. כל תעודה ובה מופיע השם שלו, נשרפה. החל
בשרפת תעודת הזהות שלו, וכלה בתעודת הלידה שלו.
דן התהלך חופשי ברחובות. הוא ראה אנשים משוחחים, והוא האזין
לשיחותיהם. ראה ילדים משחקים, ועמד כל כך קרוב, עד שיכול היה
לחוש את נשימותיהם לאחר המאמץ במשחקם.
הוא הרגיש כציפור, דבורה או נמלה, שאין מבחינים בקיומן. ההבדל
העיקרי בינו לבינן הוא, שכל אלו מביאות תועלת.
החומה סביב דן רק הלכה ועבתה. בכל פעם שראה ילד קטן נופל במגרש
המשחקים, ולא יכול היה לעזור לו לקום, ליבו נצבט.
בכל פעם שהאזין לשיחה של חברים טובים, הוא כמה למגע אנושי.
באחד מטיוליו בשוק בחר את האדם אותו יבחן באותו יום. האיש הבא
בימים וארשת פניו מלאי הקמטים השלווה, משכה את דן. ידיו של
האיש רעדו, והוא גרר אחריו עגלה.
האיש מילא את תכולת העגלה במצרכים מועטים. מכך הסיק דן שהאיש
גר לבד.
דן אהב לנחש איזה מן חיים יש להם, לנבחנים המובחרים שלו.
כיוון שהיה עד אך ורק לאפיזודות קצרות בחייהם, הוא השלים את
השאר בעצמו.
אולי הוא סב לעשרים נכדים ושני נינים, ניחש דן. אולי אין לו אף
אחד. אולי הוא גר בדירת חדר עם גג דולף.
האיש קנה שני מלפפונים, שלוש עגבניות, פלפל ירוק ושלושה תפוחי
אדמה.
האיש חיכה בסבלנות, עד שהסוחר יפנה אליו. קולו כמעט לא נשמע.
הצעקות הרמות בשוק בלעו את קולו, והפכו אותו ללא קיים כמעט כמו
דן.
משסיים את קניותיו פנה האיש לתחנת האוטובוסים.

פנייה חדה. עיקול של כביש חדש. אוטובוס שיוצא מהתחנה המרכזית.
חבטה שקטה. עגבניות מתגלגלות. דם.
הנפילה הייתה שקטה כמוהו. הוא אינו קיים עוד. אינו משמיע קול.
דן עמד בתוך הקופסא שלו נאלם, רדום בצורה נוחה.
הוא המשיך הלאה לחפש את הנבחן הבא, נראה היה שהוא שכח איך
מרגישים.  
דן היה שמו, משום שהוא דן את עצמו לחיי בדידות.