פתיתים מרחפים הרחק מכאן - הם מובילים לשקע קטן שבין שני הרים
הנושקים לים. שני גושי ארגמן אדירים, טובעים לאיטם בשמיכה
דגדגנית של קטיפה כחולה זרחנית. הסדק בין מה שאפשר למה שמותר -
מאיר את פניי בקרניו השלוחות, צובע עולמי בבוהק זך ומזמין
בנעימתו העדינה - "דומיאנו, דוליאנה. לון שה פלוראה מינאטר" -
פנימה, החוצה. לפרצת שלוות החולמים.
אבנים קטנות, אדמדמות, מחככות פניהן הצרובות בנעימות למגע כפות
רגלי. מעניקות הן חום, ומגע מלטף של רוח מחולל את השירה
שבשמיים - אלפי פרפרים זהובים חגים במסלולים פרחוניים. לעיתים
אופפים את גופי בר המזל בגל אדיר של נצנוצים.


והמוזיקה - איזו מוזיקה! תאווה לכל עצב בגופי מתעוררת. משגל
מתמשך ונצחי של רגש עם מגע. גל הדף ניפץ, פעם אחר פעם אל עור
תופי, קורא להשתתף בהתנסות שלא הכרתי.