החורף השחור


מרץ 1956
באותם ימים התגוררתי במזרח אירופה.
באמת שלא רציתי לעבור לגור במקום הנידח הזה, אבל, לצערי, לא
הייתה לי שום ברירה אחרת.
לקח לי קצת זמן ללמוד את השפה, וגם אחרי שהצלחתי להשתלט על
רובה, ההבנה שלי הייתה קצת מוגבלת. לנהל שיחה אינטליגנטית עם
מישהו, הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית.
מכיוון שהייתי חסר השכלה במובן האקדמאי, לא הייתה לי ברירה אלא
לעבוד בתור ברמן בפאב  השכונתי.
הפאבים באירופה הם לא כמו בארץ. בארץ אנשים יוצאים לפאבים כדי
לפגוש אנשים חדשים, להתנתק מהסביבה, ואולי אפילו למצוא בחורה
ללילה.
באירופה אנשים הולכים לפאבים כדי להשתכר.
למרות שמעולם לא היה לי שום כשרון מיוחד, אני יכול להגיד
שלהגיש משקאות למדתי מהר, וגם את כל המיקסים הסנוביים המסובכים
למדתי תוך מספר ימים.
למזלי, וודקה רום נשמע אותו הדבר בכל השפות.

היו כמה פרצופים קבועים בבר. אני לא יכול להגיד מה הניע אותם
לבוא כל ערב ולשתות עד סף עלפון, אבל אני יכול לנחש שהחיים לא
היטיבו איתם יותר מדי.
למשל, ראש העיר היה בא לפחות פעם בשבוע ומסיים לי חצי בקבוק
טקילה. כמובן שלא התלוננתי, מכיוון שתמיד כשהגיע לכוסית
השביעית, הוא החל לשפוך את הלב. ואני, עם ידיעת השפה המוגבלת
שלי תמיד נענעתי בראשי לאות כן, משום שידעתי שישאיר לפני שהוא
הולך שטר של מאה, ולא יבקש עודף.
אדון פרקש היה עוד אחד מהקבועים. הוא ,בניגוד לראש העיר, הגיע
כל יום.
אדון פרקש היה זה שתפקידו היה לחפור את הקברים בבית הקברות
העירוני . הוא היה אדם נמוך קומה ושמן. דיי עלוב למראה, אבל
היה בו משהו עוצמתי. אף אחד לא יכל להצביע על התכונה המדויקת
שגרמה לכולם להבחין, ברגע שנכנס, שפרקש הגיע.
להגיד את האמת, הוא היה אדם דיי נחמד. היה מגיע כל יום, משוחח
עם כל האורחים, כמהה לחברה אנושית. הייתה לי הרגשה שהוא חיבב
אותי במיוחד בגלל סיבה כלשהי.  תמיד היה דורש לשלומי ושואל
אותי שאלות כלליות על דעותיי כלפי החיים, ותמיד ניסה לשוחח
בשפה פשוטה, כדי שאני אוכל לענות לו מדי פעם.
כל זאת ,כמובן, עד שהיה משתכר.
בשכרותו היה יושב על הבר, מתלונן על כמה החיים שלו ריקים, ומה
הוא עשה כדי לזכות באומללות שבה הוא חי.
ואי אפשר היה גם להאשים אותו.
הוא חיי בבית הקברות, ביחד עם אשתו. מלבד לחפור את הקברים,
תפקידו היה גם לדאוג לאסתטיקה של בית הקברות. הוא היה דואג
שהמקום יהיה נקי תמיד ונעים לעין.
מסביב לביתו, שהיה בפינה הדרומית של בית הקברות, תמיד דאג
שהצמחייה תהייה ירוקה ויפה , חלקית כדי להכניס קצת חיים לבית
הקברות וחלקית כדי לשעשע את עצמו בשעות עבודתו.
פרקש גם היה דואג לכך, שעל קברם של אנשים אשר משפחתם שילמה
למטרה זאת, יופיע כל יום ראשון זר פרחים טרי.

באחד מן הימים, פרקש נכנס בסערה לפאב, כחמש דקות לפני סיום
המשמרת שלי.
בניגוד לשאר המפגשים שלו איתי, במקום להגיד שלום ולדרוש
לשלומי, הוא התיישב על הכיסא מול הבאר ואמר "בארבעה בפברואר
אני קובר אותך".
בהתחלה לא הבנתי למה הוא התכוון, מכיוון שכמו שהזכרתי מקודם,
ידיעת השפה שלי לא הייתה ברמה שאפשרה לי להבין זקן נלהב
ומגמגם.  שאלתי אותו שנית, והוא חזר על עצמו. "בארבעה בפברואר
1984, אני קובר אותך". התייחסתי אליו בזלזול. למרות שהוא עדיין
לא היה שיכור, הוא בהחלט נראה כך.
עניתי לי "בארבעה בפברואר? לא חבל? הרי יום ההולדת שלי חל ב6".
הוא ענה "אתה יודע מה, אתן לך עוד יומיים, אם ירצה השם".
צחקתי עליו ונתתי לו לשתות קצת. המשכנו לדבר בעוד הוא החל
להשתכר. הרגשתי איך השפה שלי משתפרת.
מספר ימים אח"כ, במזל שלא יאמן, הצלחתי לזכות בלוטו. אמנם
הסכום לא היה גבוהה במיוחד, אך הוא היה דיי והותר כדי לחזור
לישראל, ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה.
סיימתי תואר במנהל עסקים בשנת 1962, דבר שאמר המון באותם
זמנים.
הצלחתי להסתדר בחיים, ולהשאיר את עברי מאחורי. איפה שהוא צריך
להיות.
מעולם לא ייחסתי חשיבות יתרה לפרקש הזקן.

ינואר 1984
בשלב הזה הייתי כבר מסודר בחיים הייתה לי אישה ושני ילדים. אחד
מהם כבר מזמן עבר לגור לבד והשני שירת בחיל האוויר.
אך למרות שחיי היו טובים, עדיין היה משהו באוויר שהציק לי. לא
יכלתי להצביע על זה, אבל המשהו הזה היה קיים.
לילה אחד חלמתי שאני נמצא באותו הבאר שעבדתי בו בצעירותי.
התאריך בחלומי היה 3/2/1984 בסביבות 23:30 (לפחות זה מה שהשעון
על הקיר אמר). הייתי חצי שעה לפני סיום המשמרת שלי, והייתי
שפוך בגלל שהעומס היה בלתי נסבל.
5 דקות לפני חצות, פרקש הזקן וחבורה של מתים נכנסה בדלת. הם
התקרבו אלי בדממה. התכוונתי לברך את פרקש (צחנת המוות לא
הפריעה לי. משום מה בחלומות, הכל נראה הגיוני). אמרתי לו שלום,
אבל הוא לא ענה. הוא התקרב אלי, ושבר לי בקבוק זכוכית על הראש.
לפני ששמתי לב מה קורה פרקש והמתים החלו להכות אותי. למרות
שהבקבוק בראש היה צריך לחסל אותי, נשארתי בהכרה מלאה, וכשהשעון
על הקיר צלצל חצות, פרקש בעט לי בראש ושבל לי את המפרקת.
התעוררתי בזיעה ובצעקות בבית שלי. אשתי , לידי, מנסה להרגיע
אותי.
יום לאחר מכן, התקשרתי לעיר שבה עבדתי לפני שנים רבות. ביקשתי
את משפחת פרקש, והמרכזנית קישרה אותי מיד. תהיתי בלבי איך זה
אפשרי שהזקן עדיין חיי.
ענה לי קול צעיר.
לא ידעתי שלזקן היה בן.
שאלתי אותו מה קורה עם אביו. פרקש הצעיר סיפר לי שאביו מת לפני
יותר מ 20 שנה. השתתפתי בצערו, ותהיתי בדבר בית הקברות. פרקש
סיפר לי שעכשיו זה תפקידו לחפור את הקברים. המשכתי לדבר אתו
עוד מספר דקות, וסיפרתי לו על יחסי עם אביו.
מיד לאחר שניתקתי את הטלפון שחררתי אנחה מפי.
ידעתי שאין סיכוי שדברי של הזקן יתגשמו, אבל לעולם לא מזיק
לנקוט קצת אמצעי זהירות. וחוץ מזה, גם אם הוא היה עדיין בחיים,
בית הקברות שלו לא היה המקום שבו הייתי נקבר.
זה דיי מעניין שלאחר ששנים לא הקדשתי מחשבה לאמרה של זקן קצת
מטורלל, חודש לפני התאריך הנקוב, דווקא החלום הזה צץ לי.
למרות שידעתי שאין מה לדאוג, הרביעי בפברואר עדיין נראה לי
תאריך מאיים, לכן התקשרתי לעבודה שלי והודעתי להם שאני לוקח
חופשת מחלה.
יצאתי לבקר את קבר ההורים שלי, ולהגיד קדיש על אבי, דבר שמעולם
לא הצלחתי לעשות. כשיצאתי מבית הקברות, לכיוון הכביש הראשי,
ירד גשם.
נהג המשאית לא הספיק לבלום בזמן.