תהליך השחרור

קמתי,
התקדמתי
ונפלתי.
כולם אמרו ששום דבר לא קרה
אולי תצליח בפעם הבאה.
נוותר לך היום בנתיים תלך לישון.
שוב קמתי,
התקדמתי
ונפלתי.
הפעם אמרו שזאת הזדמנות אחרונה
אחרי זה נצטרך לחשוב על זה.
ואז שוב קמתי,
התקדמתי
ושוב נפלתי.
ואז, בפעם השלישית, במקום גלידה
עזרה או אפילו נשיקה קטנה
הם אמרו חבל על במאמץ של כולנו,
אנחנו משחררים אותך מהמטלה
ועד שנמצא לך מסגרת חדשה
תעביר את הזמן הזה בספרייה.

רק אל תלחצו!

אומרים לי שאני יכול ורק לא עושה.
אני אומר להם שאני משתדל
ובכל זאת זה לא יוצא.
אני מתעקש ואומר שכל הזמן אני מנסה
וזה לא קשור שאני לא רוצה.
וכל פעם מחדש אני מבטיח לכם
זה נמצא אי שם במוח אצלי.
רק תנו לי עוד שניה ואל תלחצו
אולי זה עוד רגע יצא.

יש לילד פוטנציאל

באמצע שנת הלימודים
התבקשתי להביא את ההורים
לפגוש את המורים.
בהתחלה הם התחנפו להורים
וסיפרו איזה ילד נפלא אני.
ובסוף השיחה הגיע המשפט הנורא:
"יש לילד פוטנציאל,
אבל הוא רק יושב בכיתה ושותק".
כשחזרנו הביתה, שיקרתי שוב
ואמרתי שאין לי שעורים
אך הפעם ההורים לא נפלו בפח וצעקו:
"תפסיק להסתכל בטלוויזיה ולך תעשה את כל השיעורים".
ואני הקטן שלא מצליח להתבטא,
לא על הדף ובטח שלא בעל-פה
לא יכולתי להגיד לכולם
שאני לא עצלן ובאמת יש לי פוטנציאל
זה המוח שלי שלא מסוגל.

הבחינה

למדתי ימים ולילות לקראת הבחינה.
אבל הספקתי מעט
והגעתי לבחינה עם הרבה חורים חסרים.
ראיתי את השאלות של הבחינה
וכל מה שלמדתי פשוט נמחק.
התחלתי להסתכל החוצה ולצדדים,
לנסות לראות מה שאחרים כותבים.
ואז בדקה התשעים נזכרתי
באיש ההוא שלא יודע דבר
והתחלתי, בצורת סיפור לכתוב את הפרטים.
כשיצאתי החוצה אמרתי
שהיה טוב וקיוויתי רק לטוב.
וכשהמורה החזיר לי את הבחינה,
התכופפתי וניסיתי שלא להתבלט.
איך היתי מספר לו
שידעתי את התשובות,
אך לא בהכרח את אלה שעונות על השאלות.

הזמן לוותר

נשארתי מאחור אחרי שנים
של התאמצות.
כולם הלכו קדימה
ואותי הם שכחו.
ואני רץ מנסה להשיג אותם
נופל ומקבל מכה.
הם לא עוצרים להגיש לי עזרה.
אני מתישב וחושב לעצמי
למה בכלל ניסיתי.
רואה הנה הם קיבלו עוד הצלחה.
ואני נשאר לשבת על האדמה.
הם ממשיכים לרוץ לתהילה.
אני חושב שעכשיו זה הזמן לוותר.
מחר הם יקבלו 10 אחר.
ואני אשאר לי בחדר והמשיך לי לצייר.

יש לי אישור!

אחרי הרבה שנים
של בכי ובקשת עזרה
שלחו אותי לעשות בחינה.
ישבתי בחדר של אישה זרה,
והיא כל הזמן שאלה אותי
את אותה השאלה.
סיפרתי את כל מה שאני מרגיש בכיתה.
ואחרי שבועיים קיבלתי את התוצאה.
היא כתבה שבאמת יש לי בעיה.
לכן היא החליטה לתת לי "מתנה".
קיבלתי ממנה אישור להארכת זמן.
באותה הזדמנות היא צירפה
גם אישור להתילמות משגיאות כתיב.
ואמרה שלא כולם אותו הדבר.
יש גם ילדים מיוחדים כמוני
שלפעמים צריכים קצת תמיכה.
והוסיפה בעיפרון דק
'תעזרו לו בהבנת השאלה'.
אחרי כל זה יש לי רק עוד שאלה
אולי שהם כבר יכתבו את התשובה?

ומה איתי?

ומה איתי,
זה שלא בדיוק יכול לעשות הכל כמו השאר.
ומה איתי,
זה שיש לו בעיה שלא תלויה בו
אך הוא חייב לקבל אותה?
ומה איתי,
ומה אם האחרים שכמותי.
להם לא מגיע?
לי לא מגיע?
ומה איתנו, נו האלה, שיש להם בעיה.
הם אינם מצליחים
לעמוד בסטנדרטים של האחרים,
האלה, בלי הבעיה.
ומה איתי,
זאת לא הייתה אשמתי.
אני כן התאמצתי אפילו יותר מכולם.
ובכל זאת לא הצלחתי.
אל תראו בזה שלא התאמצתי.
אל תראו בזה שאני שונה.
אז לי קצת יותר קשה.
גם לי מותר, גם אני רוצה.
לא רק להם מגיע
אז מה שאתם כן עומדים בסטנדרטים העולמיים.
ומה איתי,
אני לא טיפש רק קצת יותר קשה לי שלא באשמתי.

עבודות ומבחנים

עבודות ומבחנים
זה רק מה שיש להם בחיים
ותמיד שלהם הכי חשוב.
ושלם תמיד ראשון.
אז השבוע לא תלך לישון.
ואני לא יודע במה להתחיל
לקרוא בספר או לסמן במחברת.
ואז אני בלחץ ומתחיל להישבר,
אומר לעצמי על זה אוותר.
רק כמה פעמים בשבוע
נותנים לי את ההרגשה
שבאמת יש אור בקצה המנהרה.
לא חייבים לדעת הכל
לפעמים אפשר להעתיק מהספרים
המורים לא ירגישו ולא יתלוננו
העיקר שהם יקבלו את מה ששאלו.

סליחה שלא גילינו קודם

ילד עם דיסלקציה קלה
שלא זוהתה מיד בהתחלה
צריך להתמודד עם המון דברים.
המורה לתורה לא מבין
מה הבעיה לקרוא בספר.
ואז כשהמורה לספרות
מחליט לעשות בחינה,
והילד ניגש ויודע שלא תהיה הצלחה
מקבל בחזרה 'נכשל' ופתק מהמורה
"ההורים אצלי מחר".
ובבית ההורים כועסים
"מה הבעיה שלך" הם שואלים.
ורק אחרי 7 שנים של בכי מצד הילד
ואי הצלחה בלימודים מחליטים כולם
לשלוח את הילד לבדיקה.
ומה מתגלה אם לא דיסלקציה קלה.
כולם באים ואומרים:
"אוי כמה שאנחנו מצטערים.
לא ידענו, לא חשבנו..."
ומאז לא צועקים עליך ללכת להכין שעורים.
המורה לתנ"ך מדלג עליך בכיתה.
והמורה לספרות נותן בחינה קלה.
הילד מקבל עזרה והרבה הקלות
ומדי פעם בא מורה ואומר
"סליחה שלא גילינו קודם".

הצלחתי לסיים

12 שנה עברו מהיום בו התחלתי
ליום שבו סיימתי.
אחרי שנים רבות של עבודה קשה,
שבתוכה כלולים שעורי בית רבים,
מבחנים רגילים, מסכמים ו'בגרותיים'.
לא חשבתי לעולם שאצליח לסיים
את הלימודים בגלל כל הבעיות
שהתגלו במשל השנים.
והיום אני יכול הגיד לכולם
באמת יש לילד פוטנציאל.
והכל הודות לאותם המורים והמורות
שלא נתנו להתייאש
ואמרו כל הזמן:
"בעוד חודש זה יהיה עבר."