פתאום החלטנו לנסוע לחו"ל, אדי, חגית ואני. לא היה לנו כסף אז
נסענו לשדה תעופה, וחגית דפקה איזה מספר של כרטיס אשראי שאיזה
ידיד שלה מהאינטרנט נתן לה. ציפיתי שיהיו לי עם זה בעיות
מוסריות, אבל המצפון שלי שתק. "!HELLO" צעקתי עליו. הוא נראה
מנומנם, לבוש בבגדי המלאך הדהויים והמקומטים שלו. "אין לך מה
להגיד?!" נזפתי בו. "מה, מה מה אתה רוצה ממני?" "בחייך!"
התרגזתי "אנחנו מנצלים בגסות מישהו תמים, סתם ככה בלי להניד
עפעף, ואתה ישן!" "דברי הוצאו מהקשרם" הוא מלמל וחזר לישון.
עזבתי אותו. שישן. מי אני שאשפוט אותו? גם אני התכוונתי לישון.
היתה לנו טיסה שלמה לארה"ב בשביל לעשות את זה. ישנתי, המצפון
שלי הרי לא התכוון להפריע לי, או לפחות כך חשבתי. אבל היו לו
סיוטים. כשהקשבתי בריכוז יכולתי לשמוע את המצפון שלי צועק. "מה
עובר עליך?" שאלתי אותו "אתה עוד תעיר את כל המטוס" לחשתי עליו
בקול רם. הוא פקח את עיניו בבהלה "אני מצטער" הוא אמר "פשוט
נורא כואבת לי הבטן, אז כנראה שאני צועק מתוך שינה" "כנראה?!
אני לא יכול לישון בגלל הצעקות שלך ואתה אומר לי כנראה?!" "אתה
לא רואה שאני סובל??" הוא התחיל להתעצבן "אז קח אקמול מה אתה
רוצה ממני?" חזרנו לישון בכעס. הגענו לארצות הברית, שכרנו חדר
במלו עם הכרטיס אשראי של ההוא. המצפון שלי נשאר דומם. עשינו
שופינג על חשבונו, של מי שזה לא יהיה והמצפון שלי היה עסוק
בלהקיא את נשמתו. הוא כנראה באמת היה חולה מאד. ניסיתי לעודד
אותו, שאלתי אותו אם הוא צריך משהו, אבל הוא התחמק ואמר שהכל
בסדר. אחרי שבילינו חודש בניו יורק הוא כבר ממש גסס. ברגעים
האחרונים הוא רק ביקש כל הזמן "תירה בי, תירה בי" אז רחמתי
עליו ויריתי לו כדור בראש.