הוא התחיל להסתובב בתוך עצמו סיבובים סיבובים צעדים קצרים
מהירים עצבנים. אי שקט. העקבים נוקשים ברצפה במקצב לא סדיר
משונה. הוא פותח את הארון בתנופה, מתחיל לספור את השלדים. כל
ספירה מעל לחמש מהווה מטלה מסובכת מדי. שלדים שלדים שלדים
שלדים.
נכנס לתוך עצמו ויוצא, נכנס ויוצא נכנס ויוצא. הדלת פתוחה תמיד
לכולם. רק לעצמו.
רק אחת יכולה להבין. רק אחת בכל העולם. הוא ידע את זה. והיא
היתה של מישהו אחר, גם את זה הוא ידע. כמה ששנא עכשיו לדעת.
הכי הרבה שאפשר לשנוא משהו. בידו החזיק נר. אם היה רוצה, יכל
לשרוף את השיער שלו. אולי רק את הגבות. הוא לקח סכין וחתך
בתנופה, בתנועה אחת עצבנית. עכשיו הוא כבר לא ידע יותר. עכשיו
היא כבר היתה שלו, אולי בתוכו, אולי מזוגה לכוס או בתוך מזרק
שמשאיר נקודה כהה על הזרוע.
לקח מכחול והעביר פס שחור.
סימן X.
צבע את הכל בשחור.
הוא לא יכל לבחור אחרת אפילו אם היה רוצה. זה הרגיז אותו. בשם
חופש הבחירה החליף לורוד. ורוד בהיר. הכי לא שחור שיכל לחשוב
עליו. הוא צבע את הכל בורוד בהיר וחייך, מרוצה. שביעות רצון של
מי שניצח את השיטה. של מי שחושב שניצח. הוא המשיך, צובע את כל
הקירות, את השלדים בארון. הכל ורוד בהיר, ושלו זה ורוד בהיר
שותת, זולג, טיפות טיפות מתנקזות על הרצפה והשלדים ורודים
בארון. הוא לא ידע כמה.
היא היתה יכולה להיות גם עוד שלד בארון, שלד בורוד בהיר מנצח.