השעה 4 בבוקר כמעט- ואני לא יכולה להירדם. הירח המלא מבעיר
שמיים ריקים מכוכבים, ואני רואה אותם נופלים אחד אחד מלמעלה.
אני רואה את הרוח שובבה משחקת בצמרות ברושים שחורים, החושך
מפחיד אותי קצת.לא מרגישה כלום- חוץ מריקנות שמוחצת אותי אל
האדמה המחוספסת, שאינה מורגשת כמעט. מצד שמאל שלי שוכב לו
מישהו צעיר, עיניו פעורות, ואני מנסה לגעת בגופו, להרגיש קצה
של מגע, אך לשווא, גם הוא מוטל ללא רוח חיים, ועצמותיו רק
נותרו על האדמה, רוחו ישנה. אני מביטה בו, הוא מוכר לי. מצד
ימין שלי, נשארת לה חלקת אדמה ריקה, קורצת אבנים קטנות. אני
מתה, קבורה בתוך האדמה הלחה, שכן אני מריחה אותה רטובה וצורמת,
עצמותיי נטולות מתחת לרוחי- אני מרגישה קצת לחץ מכובד המצבה
שבנויה מעליי, רואה דרכה את השמיים השחורים, את העננים שמרצדים
להם עם הרוח.

לפתע הבחור שלידי מסתובב באיטיות אליי, רוחי מחייכת אליי,
ועיניו עדיין פקוחות, "שלום לך, כנראה שישנתי כמה ימים. חיכיתי
שמישהו ישכב לידי שנים, והנה את פה." היבטתי בו, רצית לבכות,
אך אפילו לא יכולתי להבעיר את דמעותיי. רציתי לחוש בכאב המר אך
נפשי נעה לה בין תחושת הריקנות לתחושת עצב קטן. "אני סיגל"
לחשתי, רציתי לזעוק, אך כל שיצא היה לחישה עלובה. הוא הביט
לתוך מימיי נפשי, ניסה להעביר את ידו על מותניי- שמתי לב לפתע
כי ערומים שנינו, העביר את כף ידו מעליי, ניסה לאחוז, אך
לשווא- רק תחושת חום צורבת עברה בי. שנינו היבטנו עצובים זה
בזו. הוא התיישב והתקמט, פניו הפכו ברגע לפניו של זקן עלוב,
ושוב חזרו במהירות לקדמותם- לדמות הצעיר היפיהפה, שרק רוחו
נגלתה לי. "אני מלקולם סקורדייק" הוא אמר בצרידות, מנסה להשתעל
אך עפר יוצא לו מפיו. קפאתי במקומי. הריי אני זו ששיחקתי
בשיעור תיאטרון את אן, חברתו של מלקולם סקורדייק מתוך מחזה
אנגלי, היבטתי בו, ניסיתי שוב לגעת, ניסיתי לאמר לו שורה
מהמחזה;אך הוא הביט בי כמנסה להבין את פניי המתעוותות.

שתקתי. "אז מה קרה לך? איך הגעת לפה?" הוא הביט בי תמוהה, ואני
רק יכולתי להביט בחיוך קטן, כל שהיה צריך לעשות הוא להביט לתוך
עיניי ולדעת כי קשרתי אותן בחוזקה כדיי לא לראות את המציאות,
בחרתי אני ללכת. הרוח שרקה בחוזקה, הוא הביט בגופי הלבן שהיה
מוטל בעפר, הביט בפניי והתחפר בכדיי להגיע קרוב אליי. חייכתי,
הושטתי את ידיי לעבר פניו להעביר גם אני תחושת חום, לפתע הוא
נעץ בי עיניו, פיו התעוות, שוב נהפך לזקן הבלוי- פלטתי צעקת
פחד, והוא שב לקדמותו. "אן?!?! האם זו את? זהו חלום!! אני לא
מאמין..."ניסיתי להכחיש את דבריו ולהתעלם, לא להקשיב לרוחי,
"לא, אני לא אן, אני סיגל, אני לא אן!!!!" לפתע חשתי איך רוחי
משתנה לה, ופניי מתעוותות לדמות מישהיא אחרת, ניסיתי בכוח
להרים את גופי, לברוח מהקבר שכרתתי לי, לצאת מתוך החושך , והוא
הצליח לאחוז בי בדרך משונה, לכבול את רוחי אל האדמה.

                         

השעה 5 אחה"צ. מלקולם שוכב לידי בעיניים פעורות. לפניי חצי שעה
סיימו לקבור כאן נערה בת  17.5 גם היא בחרה ללכת. עיניה השתקפו
אליי, היא ישנה. פניה היו מוכרות לי. גופה דמה לגופי האובד
שהשתנה, הריי זו אני! האם קברו כאן מראה?

"מלקולם, מלקולם, תתעורר!!!!" רוחו התהפכה, לצידו השני של
קיברו, ואני ניסיתי להעביר את ידי מעל גופה של הנערה, רציתי
לאחוז, רציתי להתאחד עמה. לפתע פרצה להבת אש בינינו- סוף סוף
אני מרגישה , את השריפה ברוחי, את החור שנפער בי!!! עיני הנערה
נפקחו, שחורות היו הן, סוף סוף ירדו לי דמעות.