[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מוזיקה.
מוזיקה זה הדבר הכי עצוב בעולם.
וגם כל כך שמח...
יושבת לי בחדרי, עסוקה בשלי, ופתאום, חסרה לי המוזיקה.
יום האהבה. מדברים על זה בכל מקום. זה משפיע על הרגש. זה גורם
לאדם בודד להרגיש בודד, אפילו קצת יותר. ואדם שביום יום הוא
סתם לבד, פתאום הופך להיות אדם בודד.
זה נמצא בכל מקום.
ברדיו, בטלויזיה, בעיניים של אנשים ברחוב, בקרן אור, במים,
באוכל, באויר, בכל מקום. אפילו הכלבה שלי נראית קצת עצבובית
היום.
אני יושבת בחדרי, ופתאום, חסרה לי המוזיקה.
לא שמעתי רדיו כל היום.
לא יצא. הייתי עסוקה. וכל כך שמחתי על כך, שלא יצא.
לחברה הכי טובה שלי יצא, והיא נהיית בודדה.
אז פתחתי את המערכת המשוכללת שלי, ולחצתי על כפתור play סתם,
כדי לא לשמוע רדיו. אולי יש שיירים של יום אתמול, של יום
האהבה.
והמילה הראשונה שהמערכת המזורגגת משמיעה זה: crazy
ועם התו הראשון של הנעימה, המצב רוח הנעים שלי, כמו בברומטר,
ברגע, נפל. ירד.
I'm crazy for filling so lonely
I'm crazy
I'm crazy for filling so along
וממשיכה המנגינה. ואיתה המילים...
והמצב רוח שלי התייצב איפשהו שם בשאיפה לאפס, רק מהצד התחתון.
סגרתי את האור. הדלקתי קטורת. פתחתי חלון. השיר ממשיך לנגן..
I'm crazy for trying
& Crazy for crying
&  I'm crazy for loving you...
השיר נגמר.
שמתי repeat  רק בשביל לשמוע שוב. המצב רוח כבר הגיע לתחתית
וחזר מעט למעלה, אין סיבה לא לשמוע.
הורדתי את כל הבגדים שלי, ושמתי שמלה לבנה. כזו נעימה. יפה.
קצת צמודה והרבה מתנפנפת.
הבטתי במראה. סירקתי את שיערי. הוא גלש ארוך ארוך, מעבר
לכתפיים עד אמצע הגב, חלק כמו נביעת מעיין, קצת מסתיר את המצח,
קצת מסתיר את הלחיים, גולש כזה, קצת הסתיר את העיניים. ניערתי
את ראשי, השיער הגיב בהתאם, וזז לאחור.
העיניים שלי נגלו לעולם שוב. לידה מחדש.
התבוננתי בעצמי עוד רגע, ונשכבתי על הגב על המיטה.
מבחוץ, אורות של עיר העירו את החדר. באור חזק מדי, אם תתעניינו
בדעתי. אור חזק מדי..
עצמתי את עיני, ונתתי למוזיקה לסחוף אותי.
והיא סחפה. היא העבירה אותי לעולם אחר. אולם כזה עם רחבת
ריקודים עגולה, רואים הכל בשחור לבן, ואני, עם השמלה הלבנה,
שנראית נוצצת מסיבה לא ידועה, ובן זוגי.. לבוש בחליפת טוקסידו,
שחורה ומדהימה, והוא נראה.. הוא אוסף אותי בזרועותיו לריקוד
עדין, איטי, ורך כל כך..
וצעדנו מושלמים. התיאום מושלם. התאורה מושלמת. המוזיקה מושלמת.
והכל מושלם.
השיר נגמר. והתחיל שוב. Crazy...
. . .
שוקעת בחזרה לדמיון שלי.. גם שם השיר נגמר, אך שם הוא לא מתחיל
שוב. שם יש עכשיו מוזיקה ללא מילים. מוזיקה של סרטים ישנים.
מוזיקה שמלווה נצנוצים בעיניים של הכוכבים.
שם אנחנו הולכים למרפסת.
זה כנראה סרט אילם.
יש כוכבים בשמיים של המרפסת. ויש שם אותי. ואותו. אותו. ואותי.
ושמיים. זרועים בכוכבים. הרבה כוכבים. והתמונה מתמקדת בפניו.
ובפני. ובפניו מתקרבים לפני. ו - קאט !
הפעמון שבדלת החליט לצלצל ולהוציא אותי משלוותי.
פתחתי את עיני, רק בשביל לשמוע עוד איזה crazy for loving you
קטן, ולהוריד את ה- repeat לפני שאני פותחת את הדלת למי שזה לא
יהיה.
מתרוממת מהמיטה, וצועדת יחפה, עם שמלה לבנה, ושיער רך לעבר
הדלת.
מסתכלת בעינית, ולא רואה כלום.
מחליטה לפתוח את הדלת מבלי לומר כלום. אין בי כל רצון שהוא
להוציא מילה כלשהי.
פותחת את הדלת, ועומדת בצד, כך שהאדם בצד השני, לא ממש יכול
לראות גם אותי.
הוא נשאר בחוץ. אני נשארת בפנים.
הוא מסתכל בי. ואני מסתכל על אפו. לא מצליחה לישר מבט אל
האישון.
הוא לא אומר מילה. אולי גם בו אין רצונות לשיחה.
הוא צועד פנימה. עדיין שקט. ברקע, מהחדר שלי, יש נעימה. של
באך. מגלגלת את האויר ומרקידה אותו, מרטיטה אותו בעוצמה שקטה
של באך.
הוא בפנים. הדלת עדיין פתוחה.
הוא לא היה פה... חצי שנה.-  אני עושה חישוב מהיר של מתי
נפגשנו לאחרונה.
המצלמה מתמקדת בפניו.
מתמקדת בפני.
מתמקדת בפניו מתקרבות אל פני.
ידיו אוחזות בעדינות ראויה לציון, במתני. נמתחות כלפי מטה.
ומושכות אותי בתנועה קטנה ועדינה, אליו.
הגוף שלי לא מראה סימני התנגדות, וגופי חש, אפי מריח, מוחי
מבין, סביבה מוכרת, חמימה ונעימה. ניחוח של גוף מוכר אופף אותי
כשזרועותיו מהדקות אותי אל תוך ליבו. שוכחות את העדינות של
פעם, מביעות זעם על געגועים שהוכרחו בהם.
בשקט, בפנים, כל כך שקט כדי שגם אני לא אשמע, איזשהו נוירון
אמר:
אני אוהבת אותך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הייתה שואה.








אמרתי לכם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/1/02 9:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גאיה בלו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה