כל היום ממלכת השמיים לא שקטה. ברקים האירו את האפלה והרעמים
זיעזעו את האדמה. כמו מאלפי דליים ירד הגשם, טיפות כבדות
ומדוייקות פגעו בכבישים, אשר במהרה היו ראויים להקרא נחלים.
"היכונו! לירות!", צועק מפקד החזית הצפונית. "אש", פוקד על
חייליו הגנרל הדרומי. הנה באופק אפשר לראות את הבליסטות של
הצבא המזרחי, קולות חריקה נשמעו ובמהרה התעופפו אבני קרח
באוויר הקר והקודר. בום! בום! תופפו האבנים על הגגות ובנפלם
לאדמה, נמסו.
גם הצבא המערבי הפגין נוכחות: רוחות עזות שינו את כיוון החצים
הצפוניים, העיפו לצד האחר את כדורי הבליסטות, בשרם את שירי
הסירנות אשר בלב ים.
ארבעת האחים נלחמו לא על חיים, אלא על מוות. עם נפילת החץ
האחרון ושריקת הרוח האחרונה, הכל דמם. חושך ורוגע מילאו את
הריק, שום קול חי, הגיעה שעת החסד. שעה טהורה, שעת מנוחה.
פתאום קרה הפלא: כמו זבובים, התעופפו גושים לבנים ופריכים
באוויר. הם נחתו ברוגע על האדמה אשר כמו שמיכה היתה מכוסה בהם.
היה זה השלג הראשון.
מהשכבה החלקה שנוצרה, השתקפו אורות ורדרדים וכחולים שמילאו את
כל חדרי. ענף של עץ רדום התכסה כולו בשלג, והופ! גוש קטן ופריך
הפיל את כל ההר הנוצר על הענף. "החורף הגיע!", התרגשות קלילה
מילאה את גופי וברוגע הלכתי לישון גם אני, לחלום חלומות
מתוקים...