את ד"ר סטנלי פגשתי לראשונה בערב סגרירי אחד בחודש דצמבר של
שנת 2007. כמה שעות לפני אותה פגישה זכה ד"ר סטנלי בפרס נובל
לרפואה. ובכך לא רק שהפך להיות האדם אשר הצליח למצוא תרופה
לאיידס, אלא גם לאדם הצעיר ביותר הזוכה בכבוד של פרס נובל והוא
בן 28 בלבד!
קודם לפגישתנו הייתי נוכח בטקס חלוקת הפרסים ושם הייתי עד לדבר
אשר מצאתי מפתיע במיוחד, כמצופה הודה הדוק לצוות המחקר שלו,
לאוניברסיטה אשר מימנה אותו ולאלוהים, ואז הקדיש הדוק את הפרס
למישל פרידמן, ומי היא אותה מישל את זה בדיוק רציתי לברר.
ישבנו, דוק ואני בשולחן פינתי מלצרית קטנה וחמודה הגישה לנו
קפה חם ופרוסה של פאי תפוחים משובח, "ובכן דוק" פתחתי "קודם כל
ברכותיי על הכבוד הגדול" "תודה רבה" השיב הדוק בצניעות. "אבל
אם לא איכפת לך" המשכתי "אני ארד ישר לעניין, מי היא מישל
פרידמן?" "אהה..." חייך אלי הדוק בהבנה "זה בסדר" אמר "ציפיתי
לזה, כל העיתונאים הם אותו הדבר, ובכן: את מישל פגשתי לראשונה
כשהייתי בן 14 לקח לי חמש וחצי דקות שלמות כדי להתאהב בה לגמרי
לה לקח שלוש עשרה דקות בכדי ללכת עם בחור אחר, אבל אני לא
הפסקתי לאהוב אותה ונעשנו חברים הכי טובים, היא תמיד סיפרה לי
על כל הבנים שפגשה ותמיד ניסתה לשדך לי את אחת מחברותיה, ואני
מצידי מעולם לא סיפרתי לה כמה שאני אוהב אותה. בגיל שבע עשרה,
שבוע לפני סוף חופשת הקיץ היא טיפסה לחלון חדר השינה שלי.
פתחתי אותו והיא נכנסה פנימה כולה בוכייה, כבר הייתי מורגל
במצבים שכאלו, חשבתי ששוב היא נפרדה ממישהו. היא הסתכלה לי
בעיניים ואמרה "יש לי איידס" עמדתי שם כמו בול עץ ובהיתי בה,
באותו הלילה היא נשארה לישון אצלי בחדר היא לא רצתה לישון לבד,
באותו הלילה לא ישנתי רק שכבתי וחיבקתי אותה וחשבתי. בבוקר כבר
ידעתי מה אני רוצה בחיים.
קראתי כל מה שהיה אפשר לקרוא על איידס, ידעתי כל מה שהיה לדעת,
סיימתי את התיכון והתקבלתי ללימודי רפואה ומיד התחלתי במחקר
שלי עד שסוף סוף לפני חצי שנה הצלחתי. "זה סיפור מדהים דוק"
היה כל מה שהצלחתי להגיד, ואז הוספתי "ומה תעשה עכשיו?" הדוק
שוב צחק "ריפאתי את האיידס, קיבלתי פרס נובל ואני יותר עשיר
ממה שאי פעם חלמתי או שאני אצטרך, אבל עכשיו אני מתכוון לעשות
את הדבר הכי קשה שאי פעם עשיתי" "מה זה?" תהיתי "אני הולך
להציע למישל לצאת איתי" אמר הדוק, הוא לגם את שארית הקפה שלו
קם והלך, ואני נשארתי לשבת הסתכלתי על המלצרית וחשבתי לעצמי
שיש דברים שאצל רופאים עיתונאים ומנקי רחובות הם פשוט אותו
הדבר.