[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר זילכה
/ Cul de Sac Cafe

הצעקות עברו דרך הקירות החוצה.
היה קצת קשה לדעת, מה חשבו האנשים. נקודת התצפית הייתה מפורקת
לגמרי, רוב הזמן.
ואז, צעקות. ומחאה חברתית. וקצת ניסיונות להעברת מסרים החוצה.
חבירה עם התקשורת העוינת, כנראה. או ניסיון לפתרונות חלקלקים.

עד שהשתקתי אותם.
בצרור תשעה מילימטרים לאוויר הצח.
תקשיבו לי, רציתי לאמר, אולי. במקום זה תפסתי בלונדינית אחת
כוסית בשערות הבלונדיניות שלה וצרחתי לה בעין.
אלה היו קולות לא כל כך ברורים, בלשון המעטה. (את לשון ההמעטה,
גיליתי רק בסוף).
התפשטתי עירום. רעדתי מקור. היד שלי רעדה מקור מזוין על העוזי
המזוין, שלי.
"את תספרי עכשיו עם הלשון את השערות על הגוף שלי, מכפות
הרגליים."
"בסדר."
"אני רוצה דיווח כל שעה עגולה, בקול רם."
"שכולם ישמעו?"
מישהו מהאנשים בקפה אמר: "ואם היא משולשת?"
שתקתי. מה יכולתי לאמר אל מול פני הזוועה. היא התחילה עם הלשון
הבלונדינית שלה.
רציתי לשאול את עצמי מה עושים עכשיו, ולהשתדל לענות תשובה.
"עשרים ושלוש."
"תסתמי את הפה, כלבה."
אני חושב קדימה. כבר על הרגע שבו הם יורים עלי ואני עליהם והם
עליהם ואני עלי ואנחנו עלינו.
אני ניגש אל המיקרופון:
"כן, אנשים."
מה בשבילכם.
מה בשביל כל אחד ואחד מהקהל הגדול והקדוש הזה. ובאמת, מהלב.
מהלב השותת, אם היה דבר כזה. ואם היה דבר כזה, עמקי נשמתי, משם
הייתי נותן לכם את המגיע  לכם, חי נפשי. (ולא צריך להיסחף,
אבל: אם היה דבר כזה, חי נפשי.)
ילדה אחת הקיאה. בעטתי לה בבטן. אמרתי לה לאסוף את הכל חזרה אל
תוך צלחת, ולחלק לכולם.
"אנחנו עם אחד", צרחתי עליהם. "אומה מלוכדת".  "לא יהיו פה
פרזיטים!" המשכתי לצרוח.      
זקן אחד קם ואמר: "נכון מאוד. זה בחור כלבבי. מילים כדרבנות."
פוצצתי לו את המוח בכדורים. למרות שבמחשבה לאחור, או לצדדים,
זה היה בזבוז, לדעתי. כי עכשיו כבר שמעתי בכי, לעזאזל. בכי,
מאחת הפינות. בכי חרישי מתוך החושך המפגר.
"קובץ סיפורים. קובץ סיפורים לא ארוך במיוחד, ואולי גם נובלה.
משהו מיוחד. על גבול האוונגרד שאיננו. משהו שירעיד את המדינה
המזוינת הזאת."
"אלף תשע מאות תשעים וחמש!"
אה, זאת הבלונדינית מלמטה.
כבר הייתי מוכרח לצרוח עליה: "תשתקי, מטומטמת". מזל שלא אמרה
ארבעה בנובמבר.
הראש של הבלונדינית נתקל בזין שלי. הפרצוף שלה הביע משהו כמו:
מה לעשות עכשיו.
"למדוד חום את יודעת?"
"חמש דקות, מתחת ללשון, ולא להוציא מהפה."
"בדיוק, שרמוטה."
מישהו שנראה אינטליגנט כזה, עם משקפיים, קם ואמר לי.
"אפוס רחב יריעה?"
"לא, לא מתאים."
"שירה?"
"לא כרגע, כנראה."
"המצוקה הפוסטמודרנית?"
"בנאלי."
"ממ... אני מבין אותך" הוא הנהן.
על זה אי אפשר היה לעבור בשתיקה.
שמעתי את עצמי אומר לו:" אל תגיד לי שאתה מהאקדמיה, כי אז
אצטרך לשחוט אותך כמו כלב, אתה יודע."
אין פה מלצריות בקפה הזה, חשבתי. הוצאתי את עצמי מהפה של
הבלונדינית. זה השלב שבו היה צריך להתחיל הבולשיט של: "אתה
מוקף. אין לך סיכוי. צא עם הידיים למעלה ולא תיפגע. תקבל משפט
הוגן." הליקופטרים, סירנות וכיד הדמיון הטובה.
זרקתי את הנשק על רצפת בית הקפה והתחלתי ללכת. האנשים קמו
והחלו ללכת אחרי בשתיקה. יצאנו, אל הרחוב. לא הבטתי אחורה, אבל
הייתה לי הרגשה שמשהו הולך לקרות פה. המשכתי ללכת, והם אחרי,
ואז, עצרנו. פתאום.

"הסיפורים שלך מטומטמים", אמר השוטר וסגר את האזיקים על פרקי
הידיים שלי.
"גם השירים", אמר השוטר השמן לידו.
אף אחד כבר לא היה שם. לפחות, זה מה שהראו לי העיניים שלי.
חשבתי על משהו אחר, כנראה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה ? אם קרני
הגאמה פוגעות
בזכוכית מלוטשת
בזווית של 37
מעלות יוצא
סלוגן?















האיש האדום
מנסה לקבל את
פרס נובל
בפיזיקה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/1/02 0:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר זילכה

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה