הוא ספר את הדקות.
החבר שלו מעולם לא הפר הבטחה, ומעולם לא אחר.
השעון החדש שלו נראה כסובל ממנת יתר כשקפץ בפראות תזזיתית.
שעונו איחר. הוא לא ידע זאת.
הוא ישב בכורסת העור המרופטת שלו, ושיניו נקשו, ספק מהקור ספק
מהפחד. לאט לאט הוא נרדם...
פתאום נעור מהחבטות העזות בדלת.
הוא צייץ בפחד.
אז גיחך בעצבנות, מין צחוק קצר כזה, נבוך, והעיניים שלו החלו
גם הן לצחקק, זזות במהירות מצד לצד בתוך ארובותיהן.
הוא התעלם מקולות הכניעה שהשמיעה הדלת החורקת שלו.
ברגע זה אנשים שלא ממש הכירו אותו יכלו לחשוב שהוא איבד את
דעתו באופן סופי, אך הם היו עושים את אחת הטעויות הגדולות
בהיסטוריה - לא היה לו מהלך נכון מזה.

הדלת כבר השמיעה גניחות גסיסה אחרונות, אבל הוא כבר ידע מה
לעשות.
הוא משך את המוט הקטן של הסווטש והתחיל לסובב אותו בכיוון
ההפוך.
אחרי כמה סיבובים נחושים ללא תוצאה החל החשש לכרסם בו - "לאן?
מתי?"  הוא התלבט בין 97', אז, כשהכיר את החבר הכי טוב שלו,
שברגעים אלו פורץ לדירתו, או לחורף הנחמד ההוא, בחופשה באילת,
כשפגש את ההיא, אורן..

פתאום ידע בדיוק מה הוא רוצה.
הוא החל לסובב את הקפיץ במהירות אחורה, עוד ועוד ועוד.
הדלת נפרצה.
הוא סובב אותו עוד סיבוב אחרון, והחזיר את המוט למקום.

הם נכנסו לדירה הריקה, עם הספה העלובה והמאפרה, שעוד הייתה
זרוקה בה חצי סיגריה דולקת, מעלת עשן.
הם הסתכלו על הספה, על הסיגריה, אחד על השני, על הטאפט הנורא
של הוורדים, והלכו.

עכשיו הוא מרגיש מצויין, תודה ששאלתם, וחי לו במקום נחמד
ושקט.
בלי המולה של עיר, בלי חברים הכי טובים, בלי אורן ובלי
שטויות.
קצת טירנו-ים וסטגו-ים וכל מיני מילים ארוכות אחרות מסתובבות
פה, אבל לא יותר מזה. וממילא מילים ארוכות של מורים לביולוגיה
אף פעם לא הפחידו אותו או עשו עליו רושם מיוחד.
תמיד אהב לחיות, פשוט.