לא רק המצח, שמיציו ניגרים לעיניי
ומלחלחים את מחי זרועי
אפילו החולצה מאחור (שלא לומר הגופיה) מתחת לתרמיל
רוויה הבלי קיץ (אגב, גם בחורף שלא כולו הבל). כי זה
הוא, התרמיל
הנושא אותי מאז שאני זוכר את עצמי ועד---
הנופים שונים ומשתנים והדרכים ומזג האוויר
ובעיקר אני, כמובן
אבל תמיד הוא עומס אותי: עם זמזומי חששותיי
עם בוהק התקווה, עם צליליות מחשבותיי המסלימה
עם מלמולם של ילדיי, של נכדיי
עם לחני עצבות ועם פסיגי שמחה
עם נהמתו החרישית של פחד
עם הדי געגועים ועם משבי ערגה
עם משק כנפי הכיסופים
פלטה משכרת בגוני כתום של פרפרים---
אני מתיישב לצד אהובתי על אבן גלילית בוואדי
או בצלה של שיטה סוככנית בסיניי
על ספסל בגינה פריזאית קטנה
או על צוק מצוקי חופה של קורנוול -
שולף ומכין אתה כריכים של רגשות.
הכול נמשך מן התרמיל
והתרמיל עודנו מלא