אני יודע שנולדתי כדי לחכות. בעצם, מי לא? אבל ציפייה היא דבר
נורא. דבר שיותר גרוע מציפייה זה אי ידיעה.
אני חייב להפסיק לחשוב באכסיומות.
אולי ציפייה היא לא דבר כה נורא. אומרים שהמסע הוא- הוא החוויה
האמיתית. והאי ידיעה- בעצם, אם הייתי יודע הכל מראש הייתי
מתייאש כבר מזמן.
ובגלל הציפייה ובגלל האי ידיעה אני יושב פה, מסתכל על השמיים.
אני יושב פה כבר חמש שנים, ארבעה חודשים ושמונה ימים.
הקולות אמרו לי "חכה, כשתראה את הסימן- תדע". ראיתי כבר כל כך
הרבה סימנים: מחולות מושלמים של זוגות חדי קרן, מתעופפים להם
בקלילות בעודם חוצים סערות אדומות בשמיים. או כשהתעוררתי לפנות
בוקר שטוף זיעה לאחר לילה של חלומי בלהות הזויים, קמתי לשתות
והמים זרמו ולא נגעו בכיור אלא פשוט עמדו באוויר במין צורה שאם
הייתי מקשיב יותר בשיעורי מתמטיקה הייתי יודע איך קוראים לה.
רעש
אני חייב לקום וללכת. הם יתחילו לחשוד בי.

אני נכנס אל האוטו ומתחיל לנסוע. לאן? אני עוד לא יודע. מכניס
קלטת לטייפ ופותח את החלון. זהו הערך האמיתי של החופש
וההתבגרות אני חושב לעצמי, כשאני יכול להיכנס לאוטו עם הקלטות
שלי ופשוט לנסוע לא משנה לאן. "Three Libras" של A Perfect
Circle. זה שיר התאבדות וזה כניראה משהו שהוא אישי ולכל אחד יש
את השירי התאבדות שלו. מהשירים האלה שמובנים על מתח מסויים,
ובכל ההתחלה והאמצע של השיר אתה מקבל ויברציות כאלה שמתות
להגיע לפורקן ואז מגיע הקטע מעבר שרק מעלה את המתח עד הפיצוץ
בסוף השיר ואם שמעת את השיר מההתחלה אתה לא יכול להתכחש להרגשת
הפיצוצים שאתה מרגיש בתוך הבטן, שם למטה.
וכשאני שומע שיר כזה ואני בתוך האוטו אני מרגיש שהגעתי לשלמות,
ואז אני רוצה פשוט לבדוק האם המסחרית-פשע-חציל-מטאלי שלי באמת
מסוגלת להגיע ל240 קמ"ש או שסתם רשמו את המספרים האלה כדי
להשלים את המעגל הזה שרשום בו את המהירות.
ואז, הייתי רוצה להיכנס באיזה משאית, או בניין, או כל דבר
שייצור אפקט הרס עצום. ולא יהיה לי אכפת, גם כי אני אהיה מת
וגם כי שמעתי שיר התאבדות באותו הרגע.

חניתי, ירדתי מהאוטו. איפה אני?
למרבה האירוניה הגעתי להרצליה-פיתוח. איזו אירוניה? אין לי
בעיה עם מותרות, אני פשוט שונא שמחצינים אותה.
אני מהלך לי ברחובות ורואה את כל האנשים הקטנים שיושבים להם
בבתי קפה הסטייליסטים-מינימליסטים עלק עם השולחנות שמתנדנדים
על המרצפות של הרחוב והכוס קפה שעולה עשרים שקל.
קופים, הם כמו קופים. קופים בכלוב, יושבים להם בבתי קפה שלהם,
מסתכלים על העוברים ושבים במבטים מתחננים של "תסתכלו עליי!!
אני יושב בבית קפה! יש משמעות לחיים שלי כי זה הגדרת הפוסט
מודרניזם ודור האיקס: חוסר תכלית".

הם יהיו הראשונים להיעלם כשהיום יבוא...
אני חייב לעשות משהו בקשר לקולות האלה בראש שלי, אני מרגיש
שאני משתגע, אני מאבד את זה.
הייתי רוצה להיות נביא זעם, כמו שישו בא לשוק והתחיל להפוך את
הדוכנים הייתי רוצה לבוא לבתי קפה, למועדונים שעושים סלקציה,
למסעדות הגורמה, לגלריות שמוכרות שרפרף ב5000 שקל ולהפוך את
הכל! ואני אהיה חייב לדבר לאט ובהגיון כי אחרת יחשבו שאני חולה
ומטורף ואז יאשפזו אותי, כמו כל הקודמים לי שניסו ונכשלו.
מתחיל לרדת גשם, כדאי שאני אתחיל לחזור.
אני נכנס לאוטו, לא מדליק את הטייפ כי אני אוהב את הרעש של
הגשם כשאני נוסע, ובכלל. הגשם מנקה את הכל, הגשם יוצר ריחות
חדשים.

אני לא יכול יותר. אני עוצר את המכונית בצידי הדרך, יוצא
ונשכב על האי תנועה המדושא (עם הדשא).
אני מביט על השמיים השחורים, רואה את הטיפות נופלות באלכסון קל
בגלל הרוח. בגלל אור הירח המלא למדי- הטיפות מקבלות גוון יפהפה
שאני לא יכול להגדיר. הגשם נופל על פניי ועל כולי ואני מרגיש
שאני נמס, מתאדה וקופא מקור. רק ככה אני מרגיש שאני ממש חי
ומרגיש. אני לא צריך לחתוך את עצמי ולראות את הדם נוזל ומטפטף
על אריחי האמבטיה הלבנים ואני לא צריך לקחת סמים ולהגיע לאיזו
מסקנה דפוקה על החיים.
אני צריך לשכב ולתת למבול לשטוף אותי, להרגיש כל חלק בגוף שלי
מגיב למי החיים שנופלים עליי טיפות טיפות. אני מקבל כזאת
סחרחורת משכרת ששום חומר פרי-יצירתו של בן אדם אינו יכול
להתעלות עליה, כי פה זה אמיתי: אני חי, אני נושם, אני מודע ויש
לי קולות בראש שאומרים לי שאני צריך להכין את העולם למלחמת גוג
ומגוג, יום הדין. נביא זעם? אבי האנושות המתחדשת? האמנם?
אני נרדם, שוקע בשינה עמוקה חסרת חלומות ומתעורר לאור הסינוור
של השמש שמחממת את פניי בנעימות אימהית, לעוד יום של מציאות
בעולם הולך וחרב, עולם של חזיונות... חזיונות של שלמות...
שיזוף... ונפאלם...
יש לי את המחלה.