מתוך גל דמעות קרושות
נוצר לו קיר זכוכית,
אטום, אך שקוף.
יציב, אך חלול.

אך אני אינני נבהל,
הקיר בהחלט מוכר,
מכלי ידידי משכבר הימים -
הבדידות.

וחזר כפי שנעלם בין יום
פרי תוצרת התנפצות התקווה -
תריסר ירחי מדינה של גהינום!

וכמוסת הרגש שבנפשי חיוורת, כואבת.
שכחה את מראה אור השמש.
והיה ועוד אם בת עשרה תלטף נשמת ילדי הקשישה
ותזעק כמוסתי, לפקוע! לפרוץ!
אך הקיר ממאן, לא נותן.
לא אתן...

והילד אבוד,
ננטש בגן ההשרדות.
זעק לשמי ברכה,
אך הקיר עודנו אטום -
למחילה לא זכה.

והקיר מתעצם וצלעותי כואבות.
אטימות זועמת מהולת חטאי אבות.
היכן תשכון הכפרה?
כיצד תפקע הכמוסה?
ללא ברירות אצא למסע...
מסע הרחמים.

וכשהאומץ ישלוט יגבר בי אורי
וכשיחזקו הרחמים אקרין בכפרתי
וישלוט הייאוש ואצנח אל האופל -
האופל האדיפלי,
שד ושמו אישה.

ואזנח את האור
ואשהה בתהום נפשי
אוננות רוחנית מלאת תשוקה,
זקפת השטן שבי,
פורנו סדיסטי חולני.

והיה יום אחד והאומץ שלט בממלכתי.
קמתי על רגלי, הצצתי מדלת צינוקי.
והנה פרץ לו חיוך מלאכי,
מנסה לגזול את כמוסתי!
כמוסתי שלי!
איך חדר את הקיר?!

והנחתי לחיוך לחקור תהומות נפשי
ונאנח החיוך - נשק לכמוסתי.
פקעה הכמוסה.





היכן הדם?
החומצה?
כאב הזוהמה?
רק דמעה אחת תתן הכמוסה.
דמעה אחת
יחידה.

ועם מפגש בשרינו תתרחב התודעה -
ניפצה הדמעה את קיר האכזבה!
לא לרסיסים אך ללא ספק - חור.
ומבעד לחור, נסתנוורו עיני -
מהו הדבר?
אין זה ייתכן!
האם זה...
אור? -