השביל שמוביל אל הדלת
הגדר שפרוצה עם השלט
השקט של יום הכיפורים.
אותו החדר והרוח שעוברת אל מעבר
הפנים שמתעקמות מיידית.
החלונות הכבויים והפנים שמבפנים
לא מביטים,ואין ילד שמתרוצץ
ואין שום דרך נראית
להשלים.
המרבד השרוף,והבגדים שתלויים בחוץ
השדה שהפך מלא אבן
הגדר שתוקנה ביעילות.
הבניין שמתקלף מעצמו והצבעים
של הכביש שדוהה,הפנים
שמתחלפות וששכחתי,כל כך
הרבה פנים כבר שכחתי.
השעות של הבניינים,
של גגות ומזרנים ישנים,
הבקבוקים של הלילות הלחים,
שאספו מהרטיבות שנשארה רק
בזכרון
וקצת על צוואר הבקבוקים.
אותם הפנים שראו את זה,
אינם. |
