התעוררתי בהרגשה נוראית.. זה היה אחד מהימים האלה שאתה יודע
שיהיו גרועים, שכבר מהרגע הראשון שאתה פותח את העיניים, אתה
אומר לעצמך - היום זה יום גרוע.
זה בסדר אם זה סתם ככה באמצע השבוע, אם זה בתחילת השבוע כי
נגמר הסופ"ש, אם קמת עם כאב ראש, אם אתה יודע שיש לך משהו חשוב
לעשות, אם סתם אין לך מצב רוח, אבל לא אם זה היומולדת שלך.
אני בסך הכל בת 18 וכבר מצאתי משבר לגיל הזה. אין לי קמטים,
אני צעירה, בריאה וזה בסך הכל עוד יומולדת, אבל לא יכולתי
לחשוב על שום דבר ביום הזה חוץ משיגמר כבר.
"בסך הכל הזדקנת ביום אחד", אמר לי מישהו.. אבל זה לא עניין של
להזדקן, זה יותר כי עברה שנה מהיומולדת הקודמת. שנה. אז אני לא
אהיה תמיד בת 17? למה אני ממהרת לגדול כל כך מהר? יש משהו בגיל
21 שיהיה כל כך הרבה יותר טוב מגיל 17? אני יודעת שלא. ואני
יודעת שבאותה מידה שאני אוכל להנות מהחיים או לסבול מהם בגיל
21, אני יכולה גם עכשיו.
ועכשיו אני "ילדה גדולה", חוקית, בוגרת...
למי אכפת?... ובאמת למי אכפת?... מכל הימים בשנה, דווקא היום
50% מהאנשים שאני מכירה החליטו  לשבור לי את הלב. ביליתי את
היום בלישון ומול המחשב, ובבוקר הייתי בבית ספר. הברכה היחידה
שקיבלתי היתה מחתיכת דף פוליו שנכתבה 5 דקות לפני שקיבלתי אותה
ועוד כמה ברכות ב- ICQ... וכולם נורא מקוריים...
יכול להיות יום גרוע יותר? לא.
אז אני לא מבקשת את כל המתנות שבעולם, או את הברכות הכי ענקיות
ומושקעות ושכולם יתקשרו ויזכרו. או שאולי בעצם כן... מותר
לי... זה היום שלי.  אני אולי חולקת אותו עם עוד מליוני אנשים,
אבל הוא תמיד יהיה שלי.

בערב ישבתי עם ההורים לארוחת ערב. לא יודעת מאיפה, אבל התחלתי
לבכות. ובזמן האחרון אימצתי לעצמי את הבכי העצוב הזה, האמיתי,
שגורם לכל מי שבסביבה אוטומטית להיכנס לדיכאון ולהזיל ביחד
איתי דמעה או שתיים.
"It's my party and I'll cry if I want to!"
אבא שלי ישר תפס לי את היד ושאל מה קרה. אחרי שלא אמרתי כלום
ורק המשכתי עם היבבות שלי, הוא שאל איך אפשר לשמח אותי. הוא
היה כל כך מקסים. "מה בא לך לעשות? בא לך סרט? בא לך מסעדה? מה
שאת אומרת, עושים!". ואז אמא שלי התחילה לשאול כל 30 שניות אם
אני רוצה לראות סרט.. ואז אבא שלי אמר "את יודעת מה? אני הולך
לקנות בירה. צביה, את תתקשרי לכל החברים שלה ותוך חצי שעה יש
פה מסיבה.. מוזיקה, בירות, אוכל - הכל. טוב?". אני זוכרת
שבכיתה ו', כשהיה את גל ה- DJs ליומולדת 12, הייתי נאבקת איתם
שיעשו לי מסיבה. הם לא הסכימו. ועכשיו אבא שלי מציע לי את זה.
זו היתה נקודת האור ביום הזה.
כמובן שאמרתי לא, כי במילא האנשים שאני רוצה שיבואו נמצאים
בארץ, והאנשים מכאן שכחו את היום שלי, אז מי יבוא? אבל אהבתי
את המחווה ואת הניסיון לעודד אותי..
אחרי זה הוא הוסיף, "את יודעת, טלו'ש, כשהשתחררתי מהצבא
ונכנסתי לעסק עם אריה, ציפיתי שהחברים שלי מהקיבוץ יתמכו בי.
וכל האנשים שהיו חברים שלי אכזבו אותי ובכיתי בדיוק כמוך. ולא
הייתי ילד בן 18... זה תמיד כואב, ותזכרי שמשפחה זה תמיד
משפחה. ומה שלא קורה - תמיד חוזרים למשפחה. ואנחנו אוהבים
אותך..".
אני כל כך אוהבת את השיחות מוטיבציה שלו.
לא משנה כמה חרא אני מרגישה, הוא תמיד נותן לי להרגיש שהחרא
שלי הוא כל כך לא משמעותי ומה שכן זה שהוא כאן והוא אוהב אותי
ושכולם ילכו למקום אחר...

אני מסכמת את היום הזה כשהיומולדת האחרונה שאני מתרגשת מאנשים
והיומולדת הראשונה שאני פשוט נשארת בבית, עם ההורים, בכיף, עם
שוקו חם מול האח והטלוויזיה.

ולא משנה מי אכזב וכמה, שכחתי מזה לגמרי.
על מה דיברתי עד עכשיו?...



ה- 7 בינואר, 2002.