מצלמת תמונות של חורף.  
הנשר פורש כנף ואני פה למטה ממריאה.
לגעת בכאב שלי, לגעת בשמחה קטנה.  
לשמוע פעמון נוסף עד היום שלא בא.
לשבת כה בטוחה וצלילי מוזיקה טובה.  
לשמוע קול הגשם בשחרית ולדעת שזה ייגמר מחר.
לשתות כאן כוס קפה כה חם ולגעת בשמיים כשאתה כאן.
להרגיש כה קטנה, ולאחר מכן להוכיח שאני גדולה.  
ולרצות קצת אהבה אבל להיות חופשית.  
לחייך כשנורא קר ולהתכסות בשמיכת טלאים של עצב.
לצפות לטוב ולחכות לרע. והכל רק בגלל הרוח למען הרוח למעני.  
להרגיש את הדם זורם בעורקים כה דקים כה עדינים שיכולים להיפגע
במהרה בכל מצב בכל רגע פה במדינה כה שונה.
ואנרכיה מוזרה שפוגעת בי ובך ובי ושוב ושוב שגורמת להרגיש כה
קטנה, כה טיפשה אך שונה שונה שונה.
ולדעת שהגלגל ממשיך להסתובב ואני נופלת נחבטת, ממשיכה . ואין
מעצור ואין שליטה לאותה הרגשה כה טובה מפחידה של חיים משתנים
של עצב גדול של פספוס חלקי של אהבה לבנה.  של גדילה והתפתחות
של הבנה ולמידה של חיוך וצחוק שעומד להיגמר ואולי משהו אחר.
והכדור מסתובב ואנחנו נופלים ולא מרגישים כיצד משמידים כיצד
משתנים ופוגעים ולמרות זאת רוצים אהבה מחייכים נהנים שמחים
מדוכאים.  מחכים לגאולה מטופשת שכבר כאן ושוב מפספסים את האמת
למרות שיודעים מה לעשות, כיצד להיות ואותה גאווה שכיחה של מבט
גבוה ישר לעננים שלא נותנת ליהנות מדברים פשוטים ואף מרשה
לפגוע בי ובך ובו ובה. אנשים מטופשים שלא חושבים על דברים
בהירים שצורחים מולם בכאב ועצב ברצון לחיות ברצון להיות ברצון
שיהיה כאן קצת ירוק קצת ורוד קצת פחות אנושיות.  ומכתב נוסף,
שלא יגיע לעולם לאותם לבבות חתומים סתומים סגורים שקיבלו כבר
מאות מכתבים של תחינה ובקשה שיהיה קצת שונה קצת אחרת, נכתב לו
במהירות חסרת מעצורים, חסרת חישובים ישר מהלב הפגוע ומחכה
להגיע, מחכה בנאיביות גדולה שקיימת רק בו  ובכל אותם המכתבים
הדומים לו בעולם שאינם מגיעים לעולם ליעדם ולכן העולם ממשיך
להסתובב להיחבט לפגוע בכולנו.

כמה טיפשים.  


7.1.2002