בחדרה אני, אחרי שיעור נהיגה מחכה לפגישה עם רונית. קבענו
להיפגש בחמש וחצי, יש לי עוד כל כך הרבה זמן. מטייל לי בין
הרחובות, לכיוון הקניון באיטיות, מנסה למשוך את הזמן שנשאר,
אולי אקנה לה שוקולד, או אקנה לעצמי משהו לשתו... בום!.
מאחורי החנות שמולי מתרומם קיר של אש ופיח שחור מטפס במהירות
מעלה האש צורחת ולבסוף נעלמת ורק העשן נשאר, שמתפשט עכשיו לכל
הכיוונים. רץ אני לכיוון האש מתעלם לחלוטין מכל מי שרצים
לכיווני, בורחים, צורחים. רואה אני אדם עם חתך מדמם במצחו אבל
אם הוא מסוגל לרוץ אז מצבו עוד טוב, נשארה לי רק חנות אחת אני
עוקף אותה וניצב מול הרחוב.

שרידי מכונית בוערת
ממנה יוצא העשן השחור,
חלקי בגדים וצמיגים
שעדיין נשרפים על הכביש.
ועשרות אנשים שמוטלים על הארץ בין אלפי ומיליוני רסיסי
זכוכיות.

צרחת כאב מוציאה אותי מהטראנס, אילו שקעתי. אני רץ אין לי זמן.
אישה בגיל העמידה מחזיקה בכוח את הידית של בטח מה שהיה שק,
שעכשיו זרוק על הרצפה, אני מחפש לראות אם היא מדממת.
"את בסדר?!" אני צועק לה "את בסדר?!"
"הגב שלי כואב" היא עונה לי בסוף ספק בלחישה, או שקראתי את
שפתייה אני לא בטוח.
"הישארי לשכב" אני אומר ועוזר לה להישכב על הרצפה.
צעקה נוספת. אני רץ.
בחורה צעירה אני נופל לידה, בוחן, יש לה שבר פתוח ברגל אני
מסוגל לראות את העצם יוצאת החוצה, היא כולה מלא בדם, וצורחת
מכאבים.
"הירגעי" אני הולך לשים לך חוסם עורקים, היא מביטה בי בעיניים
חומות מכווצות מהכאב ומהנהנת.
"זה יכאב!" אני מוריד את החולצה ומשתמש בזכוכית שבורה כדי
לחתוך ממנה רצועה.
סירנה, אמבולנס בדרך אני חושב.
אני מלפף פעם אחת את הבד בכוח סביב רגלה וקושר.
מלפף שנית הפעם ביותר כוח.
היא שוב צועקת. אני קושר שוב.
היא בוכה אני מלטף את הלחי שלה ובדרך מכתים אותה בדמה שלה.
ידי נרתעת אחורה, והיא מביטה בי.
אני קם.
אני מביט סביבי, 3 פרמדיקים עם חלוקים  עוזרים לאנשים, ואני
יכול לשמוע עוד סירנות.
אני מבחין באיש ששוכב רק כמה מטרים מהאוטו.
אני רץ אליו מתנשף, אני מסתכל בעינו הפקוחות לרווחה רואה את
חזהו העולה וירד בכוח, שומע שהוא מנסה לנשום כמה שרק אפשר.
אני מרים את גופו ומתיישב מאחוריו, עכשיו הוא יכול לנשום ביותר
קלילות.
אני מרגיש חום שמתפשט על רגלי, הוא מדמם מגבו,
"אל תדאג אח שלי, אל תדאג, עוד שנייה יבואו לקחת אותך אל תדאג
אח שלי" אני מזמזם לו .
"תודה" הוא לוחש לי ואני שומע מעין קול פצפוץ בקולו, נכנס לו
דם לריאות.
אני צועק לזוג פרמדיקים שירדו  מאמבולנס הם מסתכלים עלי, עליו,
ועוברים לאיש הבא.
הוא נאנח, ומפסיק לנשום, אני מתכונן להנשים אותו, אך מסתכל
בעיניו, צרחה נוספת אומרת לי שעדיף שאעזוב.
אני קם אני רץ.
עוד איש עם מדים, חייל, שנאנח וזועק. יש לו חור בבטן.
אני עומד מולו, לא יודע מה לעשות, הוא מתפתל על הרצפה ואני
עומד מולו מנסה להיזכר מה אמרו לי לעשות כשיש פצע בבטן. לבסוף
אני ניגש אליו מתיישב לידו, שם את מה שנשאר מהחולצה שלי על
הבטן שלו, והבד מתחיל לספוג את הדם. גופו של החייל נרגע והוא
אומר לי שיש לו תחבושת בכיס. אני מוציא את התחבושת כששני
פרמדיקים נוספים רצים עם אלונקה מעמיסים אותו ומסתלקים. אני
מתבונן. כל הרחוב עכשיו מלא בשוטרים ורופאים, כמעט שאין עוד
אנשים על הרצפה, והאוטו שנשרף עכשיו מכובה ע"י מכונית כיבוי.
מרוב שוטרים ורופאים נראה כאילו כל הרחוב כחול ולבן, אין כבר
זכר לשחור אדום. אני פונה לצד הרחוב, ומרגיש מוזר בבטן, באיזו
מדינה דפוקה אני גר? אני שואל את עצמי, הדגל הכחול לבן שלנו
עולה בראשי, ואני מקיא על הרצפה.