הוא ואני נפרדנו. קשה לי להסביר איך זה קרה, או מי זרק את מי,
כי אני בעצמי לא הבנתי עדיין, אבל מה שבטוח זה, שהוא ואני
נפרדנו.

שבועיים היינו חברים. מה זה שבועיים בכלל? שבועיים זה בסך הכל
חמישה מפגשים, שש עשרה שיחות טלפון, ארבע אמירות "אני אוהב
אותך", אחת עשרה נשיקות אמיתיות, ואלפי רגשות. שבועיים הם גם
שני ריבים והתפייסות אחת. אני מנסה להבין, מנסה לעכל, איך זה
שכל העולם משתנה, למשך שבועיים.

לפני שלושה שבועות בכיתי על כך שאין לי חבר, היום אני בוכה על
כך שהיה לי חבר. אז, בכיתי בגלל שהלב והנשמה שלי היו ריקים,
חסרי רגש, היום אני בוכה בגלל שהם מלאים ברגשות. אם להודות
באמת, הכאב הזה הוא דווקא מתוק, זה כאב של חזרה למציאות, אחרי
שכבר נמאס מלחיות באשליות. זה כאב שצורב לשנינו, הפעם, זו לא
רק אני, פשוט הודינו שטעינו, נסחפנו, לא התאמנו, זה לא היה
מסתדר. זה כאב של נחיתה, אחרי שטסנו יחד ונהנינו. זה כאב של
חזרה ללבד, אחרי שטעמתי מהביחד.

עכשיו אני שוב לבד. וזה כל כך רגיל, שזה מוזר. כאילו הוא אף
פעם לא היה קיים, כאילו החום שלו זה רק חלום, ואני ערה, וקר.
קשה לי להחזיק את עצמי ולא להתקשר אליו, ולו רק בכדי לשמוע את
קולו, רק כדי לחייך. אני מחייגת את המספר שלו ומנתקת. די!
נגמר! אבל אני עדיין אוהבת, בדיוק כמו לפני שבוע, ולפני יום.
פרידה זה עניין כואב, גם כשמדובר במערכת יחסים, שנמשכה רק
שבועיים.