כן, כן. זה באתוס, לא פאתוס.
אה-הה, כן.
אך זה הד של ה"לך"
אה-הה.
כן.
אני מהנהן בעוד המוח שלי שולח אותות מצוקה.
"יובל" הוא אומר לי, "אני לא עומד בזה. אני גוסס פה באיטיות
ואתה לא עושה כלום! רוץ אויל! אתה רוצה להישאר בלעדי? מה ישאר
לך אח"כ?!
המראה שלך?" המוח מצחקק, לפעמים הוא משעשע את עצמו כ"כ שזה
מבחיל. "שתוק כבר" אני עונה בכעס, "אף אחד מאיתנו לא נהנה פה,
אבל אני לפחות סובל בשקט!". "אוף, אני עובר דירה" הוא רוטן.
"כן, כן, אמרת את זה כבר קודם". "לעזאזל, למה אני תקוע איתך".
אני מתעלם ממנו, למרות שהוא ממשיך לו לרטון, ומנסה להתעלם ממה
שהמורה עם יותר מדי איפור מקשקשת. אני מנסה להתעניין בדברים
אחרים, אולי המוח יתעניין ויתחיל למשת"ף. "הממםםם.... טולקין?
לא, אין לי כוח עכשיו... ההרפתקאה הבאה לומפייר? לא, אני לא
יודע איך זאת תגמר... שוב לפתור משוואות ותרגילי חילוק ארוך
להנאתי? לא...
אוף, למה לא הבאתי ספר!"

אני נקטע בידי צעקות האימה של המוח "הצילו! זה התחיל! אני
נמוג! אני דועך! אני נמסססססס!"
אני נכנס לפאניקה. מה אני אעשה בלי מוח?! אולי הוא נודניק ולא
צייתן אבל אני אוהב אותו! מה אני עושה?! מה אני עושה?! אההה!
מהר! חייב.. למצוא.. נושא... מעניין...
אני מביט בשעון.. רק עוד קצת... חייב.. להציל... את המוח...
אני מרגיש כמו אדם גוסס שרואה דקל, סימן לנווה מדבר באופק
הרחוק, אופק במרחק של חמש דקות, במקרה שלי.
"הצילו! הצילו!" הצרחות ממלאות את הראש שלי. במשך מספר דקות
אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי, איך לעזור לו.
קולות המצוקה מתערבבים, לבסוף, בהמנון של ארה"ב.
"גוד בלס אמריקה!!!" אני חושב לעצמי.
"נו, שרדנו עוד שיעור ספרות בהצלחה, אה, גוש ג'לי אפור מרדני
שכמוך?"
אין תשובה.
אני נבהל, אני לא יודע מה לעשות.
מה אני אעשה?!
מה אני אעשה?!
"גוט יו!" צווחת הניצחון של המוח מהדהדת. "אתה כזה דפקט, למה
אני תקוע איתך?"
אני מחייך לעצמי ומתמתח.
אול אין אה דייז וורק.