חלון הזכוכית הגדול בחדרה נפל והתנפץ למשמע המפץ הפנימי הרועם
שלה. שברי הזכוכית התפזרו בכל חלל החדר. היא הרימה את אחד מהם,
ובטבעיות שלווה העבירה את החלק החד של הזכוכית על פרק ידה
הפנימי. בדיוק במקום הנכון.
דם החל לזרום ולהישפך לכל הכיוונים.  היא הייתה מאוד מודעת לכל
שנייה ארוכה שחלפה. היא הייתה שלמה עם עצמה, ועם החלטתה. היא
לא הזילה דמעה. הדם היה בכל מקום. היא טבלה אצבעה בדם והחלה
כותבת בעזרתו על הקיר הלבן. "הילדה השמחה ביותר בעולם" היא
אהבה את איך שנראה האדום הזה על גבי הלבן של הקיר. היא טבלה
אצבעה בדם פעם נוספת, ועברה על הכתוב בקו, פוסלת אותו. אז
חייכה בסיפוק.

בעודה מעבירה את הזכוכית על ידה השנייה חשה בסחרחורת לא מוכרת,
שלוותה בערפל סמיך. הכל נראה לה רחוק מכפי שהיה באמת, והיא
צנחה ארצה בפתאומיות. היא לא הייתה מסוגלת למקד את עיניה,
הצבעים התערבבו. הכל נהיה שחור עם כתמי אור לא ברורים. לפתע כל
כתמי האור הללו נעו לכיוון אחד, למרכז. הכל שחור עם נקודת אור
חזקה מאוד במרכז.
דבר כבר לא כאב, היא הרגישה קלילות שהייתה זרה לה. היא קמה,
והחלה עושה דרכה לכיוון האור. למרות שהמרחק נראה עצום, היא
הגיעה תוך זמן קצר ביותר. בן רגע האור היה כאילו מאחוריה,
ונעלם.

היא מצאה את עצמה בתוך מסדרון ארוך וצר הומה מאנשים. כיוון
שהמסדרון היה כה ארוך היא יכלה לראות רק את עשרים האנשים
הראשונים. הם ישבו אחד מול השני על ספסלים לא נוחים צמודים
לקירות. עשר מול עשר. הם דיברו בקול רך ושקט, אך כולם בבת אחת,
ולכן אי-אפשר היה להבין מילה ממה שאמרו. הם היו לבושים בבגדים
חמים ומכובדים בצורתם המיושנת, כשכובעים מכסים את ראשיהם. הם
נראו כבני שבעים עם זקנים לבנים. אחד מהם אף החזיק בתרנגולת.
הייתה לו חזות מרשימה של איש חזק, כשתווי פניו מגלים את סיפור
חייו מלא יגע כפים. סיפור לכל קמט.
ברגע שהם הבחינו בה, כולם השתתקו. הם הסתכלו עליה, ובחנו אותה.
למרות שמבטיהם היו חודרים ובוחנים הייתה בהם משום חמלה וקבלה,
ולא ביקורת כפי המצופה ממבט חודר שכזה.

היא לא עצרה זמן רב, והמשיכה בדרכה אל הלא נודע, עד שהגיעה
לחבורה נוספת של אנשים. בעוד החבורה הקודמת נראתה מאוד פשוטה,
פתוחה ומקבלת - החבורה הזו הייתה מעט יותר מרוחקת. האנשים היו
לבושים בבגדים מאוד מסודרים ונקיים. בניגוד לקבוצה הקודמת
הייתה בה אישה אחת מבוגרת, מלאה וחייכנית. נראה היה שהיא מרכז
הקבוצה. היא נראתה מאוד חכמה על פי האופן בו דיברה. החיוך שלה
היה כה שובה עד שכל המבטים היו מופנים אליה, ואיש לא שם לב,
שמישהי מנסה, לא בזדון, להפר את השלווה בחדירתה למעגל הקסום
שלהם.
היא החליטה לא להפריע, ועברה על פניהם. כשכבר רחקה שמו לב אליה
אנשי המעגל, ועטפו אותה בחום מבטם.

האנשים הבאים שראתה לא היו קבוצה מאוחדת אחת, איש איש לעצמו.
האחד קרא עיתון, השנייה ספר. שניים הסתודדו. שלושה התווכחו.
שניים אחרים צעקו זה על זו. המקום נראה כחדר המתנה במשרד
תיווך. אנשים זרים זה לזה, בני כל הגילאים.  

עתה היא ניצבה מול דלת גדולה וסגורה.
היא חשבה רגע קט ופתחה את הדלת בהיסוס. בחדר הקטן הזה ישב זוג.
השניים החזיקו ידיים. היא חשה שלא במקום לרגע, כאילו הפריעה.
היה משהו מוזר בזוג הזה. האווירה הייתה בלתי מוגדרת. בעוד
שבמסדרון בו הלכה האווירה נעה מחום משפחתי עד לפורמליות, הרי
שכאן בחדר המבודד הזה אי אפשר היה להצביע על אווירה מסוימת.
במסדרון היא הרגישה כבחדר המתנה של משרד, וכאן היא הרגישה
כבחדר ברכבת בו מחכים לנוסע השלישי, ומקווים שהוא לא יופיע.
היא ראתה מזוודה תחת אחד הספסלים. מזוודה אחת.

היא עברה על פניהם, ושוב מצאה את עצמה ניצבת מול דלת, שהייתה
שם כל הזמן רק שהיא לא הבחינה בה, בשל הערפל הסמיך. היא פתחה
את הדלת, הפעם בביטחון מלא. היה אור חזק בחדר, עיניה צרבו.
כשהיא התרגלה לאור, היא הבחינה בילדה קטנה, שיושבת על כיסא
במרכז שורה של כסאות ריקים. כפות רגליה של הילדה לא הגיעו
לקרקע. הילדה החזיקה בתמונה ממוסגרת, ובכתה. בכל פעם שאחת
מדמעותיה נגעה בזכוכית התמונה, נשמע צליל של פעמון קטן, והיה
ניצוץ קל. היא הייתה כאילו דבוקה לקרקע, הילדה כל כך משכה אותה
אליה עד שהיא לא הייתה מסוגלת לזוז. הילדה לא הרימה עיניה
מהתמונה, ולא חדלה מלבכות.

היא רצתה לנחם את הילדה, אך המילים ברחו מפיה. היא קרבה אליה
כדי ללטף את שערות ראשה בחמלה, אך היא לא הייתה מסוגלת. רגליה
הובילו אותה אל הדלת הבאה. היא מצאה את עצמה במסדרון ריק הולכת
מבלי לדעת לאן, ועוד כמה זמן תמשיך ללכת. הליכתה הייתה שלווה
וחסרת ציפיות.
לו היו אומרים לה, שזוהי הליכה חסרת סוף הייתה ממשיכה ללכת. לא
היה לה מה להפסיד. הערפל הסמיך נעלם, ואת מקומו תפס חושך. ככל
שרחקה מהמקום המואר, חדר הילדה, הכל רק הלך והחשיך. היא נמצאה
בעלטה מוחלטת. היא לא נתקלה בדבר בדרכה, למרות שכעת לא ראתה
דבר. משהו פנימי, עמוק אמר לה להמשיך ללכת, משהו הבטיח לה,
שאולי זה ישתלם.

היא הגיעה לדלת כבדה, וידעה שזוהי הדלת האחרונה. ברגע שתפתח את
הדלת יתגלה בפניה עולם חדש. מציאות חדשה. בשביל הדלת הזאת הכל
היה שווה. שמחה מלאה אותה, אושר של התחדשות, רנסנס. מאחורי
הדלת נמצאות התשובות לכל השאלות. היא הרגישה גאה, שהיא זוכה
לדבר העצום הזה.  היא הושיטה ידה לעבר הידית, ועצרה. היא מילאה
את ריאותיה באוויר כאילו זו הנשימה האחרונה שלה. רק אז היא
סובבה את הידית.  קשה היה לה לפתוח  את הדלת, אך לבסוף היא
הצליחה. מה שנגלה לעניה לא היה מה שציפתה לו. אלפי תולעי אדמה
אדמדמות זוחלות זו על גבי זו, כשריח ריקבון נודף מהן. המראה
היה כה מבחיל עד שהיא עצמה את עיניה בחוזקה, וכיסתה אותן
בידיה. כשפקחה אותן מצאה עצמה בחדר זר, בבית - חולים עם
צינורות המזרימים דם לעורקיה. היא התבוננה בדם הזורם לתוכה
בשלווה וקבלה. צבעו לא היה אצילי כדם אתו כתבה על קיר חדרה.