הכעס מצטבר, הדמעות שורפות אך לא יורדות. אני זורקת את הדברים
מצד אחד של החדר, אל הצד השני, אבל חוץ מלהגביר את האי סדר
ששולט בחדר, זה לא עוזר יותר מדי. לוקחת חתיכת נייר, וקורעת
אותה חתיכות חתיכות, לגודל אפסי. ואז זורקת. הדמעות מתחילות
לרדת. נגמרו הניירות הריקים, חסרי המשמעות. אני פותחת את
המגירה האסורה. מוציאה מתוכה את השירים שלי. אחד אחרי השני,
אני קורעת אותם. קודם את השירים הרגילים. אחר כך את שירי האהבה
עטופי הכאב והזכרונות. כשאני מסיימת עם כל שירי הללו, הרבים כל
כך, אני עוברת לשירים המשובחים בעיניי, אלו שתמיד שמרתי לעצמי.
שירים אישיים. רק מעטים מהם פרסמתי, או הראתי לאחרים. משהו
בתוכי עוצר אותי מלקרוע אותם, אני מביטה בהם באהבה, ושורפת
אותם. הכל ביחד. נותנת לאש להגיע כמעט עד אלי, והיד לוהטת.
זורקת את הדפים הנשרפים אל הרצפה, נותנת לאש להתכלות מעצמה.
"עשיתי דווקא" לעצמי. הרסתי את כל מה שיצרתי, כל מה שאהבתי.

אני פונה אל עבר השולחן, ספרי המתמטיקה והתנ"ך קורצים לי. כמה
הייתי רוצה לקרוע גם אותם. אבל אי אפשר. רכוש בית ספר. על כל
אחד ואחד מהם מוטבע אותו סימן ארור, "שייך לבית הספר ע"ש קלעי,
גבעתיים". סימן זה רק מוכיח, שאינני שונאת את הספרים עצמם, אלא
את מה שהם מסמלים: בית ספר. בגרויות. מתימטיקה. תנ"ך. החובה
ללמוד את המקצועות הללו. החובה להיבחן. החובה להיכנס לשיעורים.
ההשפלות בשיעורים. השיעמום. חוסר המנוחה.
אותו מעגל מחזיר אותי להרגשה שאני חשה ברגעים אלו, חוסר    
מנוחה. "תרגעי" זו מילה שמוכרת לי היטב, אבל כמו שאמרו טובים
ממני לפני, החוכמה היא לדעת איך לעשות, ולא רק מה לעשות. אז
איך אני אמורה להירגע? בסך הכל תיכון, נעורים, לא חשוב בכלל,
עובר. עוד כמה שנים אני אמורה לצחוק על התקפי הכעס והדיכאון
האלו. אבל... איך אני אוכל לצחוק, אם לא תהיה לי בגרות? אם אני
אשב כל היום בלשכת הסעד? אני לא אוכל. אני אקלל הרי את טיפשות
הנעורים שגרמה לי להפסיק ללמוד. אסור להפסיק, לימודים בתיכון
הם הבסיס לחיים, או לפחות לחיים הטובים. אז למה הנעורים לא
חשובים? הם הכי חשובים, הם הבסיס של הפירמידה הארורה הקרויה
"החיים", שמי שמגיע עד לקצה שלה, זוכה לתצפית מרהיבה. גם אני
רוצה לצפות. אבל בלי להיות עבד לחיים.
מערכת החינוך כושלת אומנם, אבל עדיין, רבים אחרים מצליחים
לעמוד בעומס, בלחצים, בכישלונות. ולסיים, אם לא בהצלחה, אז
לפחות עם תעודת בגרות ביד. "את לא שונה" אומרים לי. ואני לא
רוצה להיות שונה, אבל מרגישה כל כך אחרת. ולא בטוחה שאצליח
להתמודד. מתרסקת. קמה. כואבת. מתרסקת שנית. ומה יקרה ביום שלא
יהיה לי כוח לשוב ולקום?  

הכעס ממשיך להצטבר. היאוש עולה על גדותיו. אין הצלחה בתחום
חברתי. אין הצלחה בתחום הומני. אין הצלחה בתחום פיזי. אין
הצלחה בתחום עיוני. אין הצלחות. כישלון אחר כישלון. אני נוחתת
נחיתות אונס. תמיד יש שם מישהי. תמיד. כל פעם זו מישהי אחרת,
לעיתים אמא, לעיתים חברה, לעיתים קרובת משפחה, או מורה. תמיד
יש שם מישהי. אבל הפעם. השטח פנוי. ריק. נוחתת נחיתת אונס,
ואין מי שיחכה לי למטה ויטפל בי עד שאחלים, ואוכל לשוב
להתמודד.

אני אוספת את שאריות שירי השרופים. זורקת אותם החוצה יחד עם
הקרועים. עומדת בחדר המחומם עם חלון פתוח. הגשם מכה בי. הרוח
מצליפה בי. גופי החמים הופך קפוא כמעט כמו נשמתי. נותנת לגשם
לחדור פנימה. להרטיב את בגדיי. את הספרים והמחברות. את כלי
הכתיבה האהובים עלי. את המקלדת, הסורק, המדפסת. והכל יהרס. אבא
יבוא, לא יבין, יכעס. אבא יסלח. ורק אני, לא אסלח לעצמי.
נכשלת. הורסת. כרגיל.

הגשם והדמעות זולגים ביחד. כמויות אדירות. אני סוגרת את החלון.
נכנסת רטובה אל מתחת לשמיכות, רועדת. מקור. מפחד. מהיסטריה.
ואני יודעת, שזו לא הפעם האחרונה. הדמעות ממשיכות לזלוג.
ולזלוג. ולזלוג. אמא מגיעה כעבור שעה, מריחה את ריח השרוף של
שיריי, רואה את הרטיבות של החפצים על השולחן, מתקרבת אלי,
מלטפת את ראשי. מנסה להרגיע. גם לאמא עשיתי רע. אמא מתוסכלת
שלבת שלה יש הכול והיא לא מאושרת. אבל את מה שהבת שלה רוצה, אי
אפשר לקנות בכסף. הבת שלה רוצה לא להיות.