בעודי מתברבר באוטו, בארבע לפנות בוקר, בתוך עיר קטנה
ומחורבנת. בעלת אין סוף רחובות חד סיטריים, אשר ככל הנראה,
נסללו בכוונת זדון להוביל אותי הרחק מהמיטה המפתה בחדרי.
אני מדליק סיגריה (ספק של שעמום ספק של מירמור) וזורם
עם הכביש הצר והמתפתל.
הרדיו מנגן לי שיר שקט (ספק מלטף ספק מתבכיין), של איזה זמר
עייף, שכמו רבים כמוהו, מבקש להתפרסם.
וכך ביחד עם זרימת הכביש, העניים האדומות,והעשן המרחף מגרוני
הישר אל החריץ הקטן שבין החלון לדלת המכונית. זורמות
מחשבותיי:
על ההקפצה החמימה שקיבלתי מהמ'מ שלי לפני חמש שעות, למחר
בבוקר.
על האכזבה הקשה שזה עתה נוכחתי לדעת, עקב בחורה חדשה שרוצה,
אבל לא בטוחה אם כדאי לאזרחית צעירה כמוה, ליפול לתחנופיי
אהבתו של גדודיונר ממורמר המופיע לסירוגין ונעלם.
ולמרות שזה מאז ומתמיד מוקף אני בחברים טובים, אוהבים ובעלי
אמון כה גבוה. אט אט גודלת בי ההרגשה הריקנית של הבדידות.
וזיכרון הגעגוע לימי נעורים תמימים יותר, עליזים יותר ומלאי
אהבה מחרחר בנשמתי ומתיש אותה.
וכמו תמיד נוצר בי השילוב ההרסני הזה של עייפות, חרמנות
ואלכוהול, אשר כתוצאה ממנו גורם אנוכי להסתפק בדגימת אהבה
זריזה ורטובה מיזיזתי המושיעה.
וכמה שנמאסו עלי הציפיות, התקוות והאכזבות מאותן עלמות חן
מהורהרות, המפחדות להישאב לתוך מערכת יחסים שלרוב תהיה
טלפונית.
ובזמן שאני טוחן לעצמי את המוח בתהיות סתומות עין, אני לא
מצליח להבין כיצד זה עתה דחפתי לפי את הסיגריה האחרונה מהחפיסה
ומתי בדיוק הספיקו כל שאר הסיגריות להישרף לריאותיי.
בינתיים אני מסובב את הסוויצ' ונועל את הרכב. (כן, בזמן זיוניי
השכל האישיים שלי שטתי עם מכוניתי הקטנה אל ביתי, נראה שכל
הנחלים זורמים אל מיטתי, ומיטתי איננה מלאה).
אני נכנס לדירה ונעמד עמידת דום התאפצותית (שנפוצה מאוד בקרב
לוחמים), אל מול המיטה. שומט את הפאוצ' מידי על הרצפה ובאותה
צורה בדיוק את מעיל העור הנשפך מכתפיי בליטוף.
וצונח עמוק אל המיטה בהתרסקות מושלמת.
אחרי זמן של אנחת התרפקות ארוכה, אני אוסף עט, דף ומתחיל לכתוב
סיפור קצרצר על מחשבות עגומות במלאכת נהיגה.
ועכשיו משסיימתי להתבכיין באלגנטיות על דף, אני לא מוצא שום
סיבה טובה, מדוע לא להשיל את בגדיי כנחש, להזדחל אל מתחת
לשמיכה ולהירדם בשלווה סוף סוף.