ירד גשם.
ירד המון גשם. כל היום ירד, כאילו אלוהים פתח את ארובות
השמיים.
בחיים לא הייתי מנחש שהיום יהיה כזה, יום לפני היה בהיר בדיוק
כמו בשאר הימים. נסעתי לאסוף שני חברים שלי מהצומת, לקח לי
המון זמן בגלל הראות.
אחרי שחזרנו הם נראו לי שונה, בוגרים יותר, כאילו הם עברו אותי
בגיל, כלומר הייתי בן 22 כאשר הם שניהם היו בני עשרים.
תכננו את הפגישה הזאת כבר חודשים, כדי שהרגילה של שלשתינו תצא
באותם 10 ימים.
הלכנו לבית שלי כדי להתארגן למסיבה, רצינו לצאת לגזיבו, לאכול
קצת אולי אפילו לרקוד, להשלים חסרים, כלומר, לא ראינו אחד את
השני כבר כמה חודשים.
גליה התרחצה ראשונה ואחריה דובי, אני כבר התקלחתי לפני שהלכתי
לאסוף אותם.
כשהגענו לגזיבו ראיתי את גליה כמו שזו הייתה הפעם הראשונה
שנפגשנו. הרגשתי מאוהב, אבל זו הייתה הרגשה מאוד מוזרה מאחר
ואני מכיר אותה כבר 7 שנים.
אף פעם בחיים שלי לא חשבתי שאוכל להתאהב באחת מהידידות שלי,
תמיד שמרתי על זה כך כדי שלא יהיו קטעים לא נעימים בינינו.
אכלנו קצת והזמנתי את גליה לרקוד, למזלי לדובי לא היה כוח
לרקוד כך שאוכל לרקוד איתה לבד.
לאחר מספר שירים רציתי להגיד לה מה אני מרגיש אבל היה לי קשה,
כאילו היה איזה מחסום בין המוח והפה.
עדיין ירד גשם כשחזרנו, האנשים פה באזור נוהגים כמו מטורפים!
הלכנו לישון בלי להגיד מילה.
בערב השני שוב ירד גשם, באותו ערב הגשם לא ירד כל היום אבל
בערב כשהוא ירד, הוא ירד הרבה יותר חזק.
דובי היה חולה, הוא קיבל שפעת מהגשם שירד אתמול, הוא תמיד ככה,
כלומר, חולה, הוא הבן-אדם שקיבל הכי הרבה גימלים בצבא שהיו
בצדק, כל רוח קטנה הוא חולה.
שמחתי, קיוויתי שהיום יהיה לי את האומץ להגיד לה הערב כי יהיה
לנו את כל הערב לבד.
תכננו לנסוע לקריון, לאכול משהו ולראות איזה סרט.
החלטנו לראות את "הבלתי נראה" עם קווין בייקון, עדיין לא ראיתי
את הסרט והוא היה נראה לי טוב.
צדקתי. הוא כן, הוא בעצם אחד מהסרטים הכי טובים שראיתי בחיים
שלי.
הלכנו לאכול ב"בורגר קינג".
כל אחד התחיל לבלוס את ההמבורגר שלו עד שבסופו של דבר אמרתי
לה, לא בצורה סתמית אלא בצורה מאוד זרוקה לאוויר, אני חושב שזה
היה הדבר הכי קשה שהייתי צריך לעשות בחיים, כן, כן, צרות של
עשירים... אבל לכל אחד יש צרות, אפילו לעשירים.
היא אמרה "מה?!?!?!?".
הייתי די נבוך, כלומר, כל אחד היה די נבוך עם זאת הייתה התגובה
של מי שאתה אוהב כשאתה אומר לו את זה.
היא שאלה אותי האם זה קרה פתאום, או שתמיד אהבתי אותה.
אז החלטתי שאם אני כבר בשוונג של להגיד את האמת אז אמרתי לה,
שפתאום, כשראיתי אותה אתמול.
היא שאלה אותי האם התייעצתי אם מישהו בקשר לזה, אולי עם דובי
או משהו.
אמרתי לה שלא, החלטות כאלה צריכות לבוא ישר מהלב ואם האישה לא
יכולים להחליט לבד זה אומר שהם לא מספיק אוהבים, או שלא מספיק
חשוב להגיד את זה למי שהם אוהבים.
היא אמרה שהיא לא אוהבת אותי במובן הזה אבל היא מוכנה לנסות
לחודש, כלומר, עד סוף הרגילה ועוד שלושה שבתות.
הסכמתי איתה, הרי מה כבר יכולתי לעשות, לא יכולתי לסרב למי
שאני אוהב.
סיימנו את האוכל, לעסנו מסטיק כדי שהנשיקה הראשונה שלנו לא
תהיה מסריחה והתנשקנו, אף פעם לא הרגשתי כל כך מאושר מרק נשיקה
כמו שהרגשתי מהנשיקה הזאת, אלוהים, אף פעם.
בדרך חזרה איזה מטומטם שיכור נכנס באוטו שלי מאחורה וגרם לנו
לסטות לנתיב השני, כשמשם עשו עלינו לינצ' טוטאלי, המכוניות הלא
מוכנות מהצד השני.
שנינו מתנו, אבל לא ראיתי אותה שוב, כלומר, אני חושב שהיא
נשארה למטה כי היא לא הייתה לגמרי סגורה על עצמה, או משהו.
הייתי מאוד עצוב שקרוב לוודאי לא אראה אותה שוב בחיים שלי
(האינסופיים, כמובן) אבל דבר אחד גרם לי להרגיש טוב.
העובדה שלפחות הפעם לא פספסתי והספקתי להגיד למי שאני אוהב
שאני אוהב אותו ושלא השתפנתי כמו עם שאר הבנות שהכרתי בחיים
שלי.
כן, זה גרם לי להרגיש טוב מאוד.