זו כבר הפעם השנייה שאני עולה על הגבעה הזאת רק שהפעם הנוף קצת
שונה, בעצם, הרבה יותר שונה.
אני גם מרגיש מוזר, העלייה השנייה על הגבעה היא אף פעם לא אותו
הדבר כמו הפעם הראשונה, תמיד משהו צריך להשתנות, בדרך כלל
השינוי לא כל כך גדול כמו הפעם אבל תמיד זה שונה לעשות את אותו
הדבר פעמיים.
הכול היה שונה, הנוף, האדמה, השמיים, אפילו ההרגשה שלי, אני לא
רוצה כוס מים, לא רוצה אוכל, לא רוצה סיגריה אני אפילו לא רוצה
לנשום, או שזה בעצם לא צריך?
הפעם הקודמת שעליתי על הגבעה הזאת הייתה לפני בערך חודשיים.
הפעם הקודמת שהייתי כאן הכל היה ממש שונה.

לפני חודשיים עמדתי באותה הנקודה בדיוק, הסתכלתי על הנוף, זה
היה יום בהיר במיוחד ויכולתי לראות למרחק הרבה יותר גדול מאשר
שיכולתי לראות בדרך כלל.
ראיתי מדברים נידחים בירדן, יערות בגולן, ישובים, ערים, כפרים,
פשוט היה אפשר לראות את הכל מקילומטרים.
כשהסתכלתי על הנוף לקחתי שאיפה אחרונה של אויר נקי והדלקתי
סיגריה, הייתי קצת רעב כי לא אכלתי כלום מארוחת בוקר.
לקחתי כמה שכטות מהסיגריה ופתאום הרגשתי את השקט הכי מפחיד
בעולם, כמו לפני סערה, אבל הרבה, הרבה יותר גרוע מזה, מיד אחרי
זה שמעתי שריקה, שריקה צורמת לא של בן אדם, של משהו אחר,
הסתכלתי מסביבי בעצבנות לראות מה זה אבל כלום, פשוט לא ראיתי
כלום עד הפיצוץ.
הפיצוץ הכי גדול שראיתי בחיים שלי, לא פטרייה, סתם פיצוץ. נתתי
לפיצוץ בערך גובה של שישים מטר, ככה שגם את הציפורים הוא
השמיד.
זה לא היה פיצוץ רגיל, הוא התחיל להתקדם בכיווני כמו קיר הרס.

מאיפה שעמדתי ראיתי אנשים, ילדים, הורים, חיות, פרות וסוסים
רצים בהיסטריה לכל כיוון מנסים להתחבא, אבל זה לא היה משנה הם
כולם מתו בכל מקרה, מתוך כל ההיסטריה אף אחד לא הצליח לפתוח
מקלט או כלום, המפתחות שלהם כל הזמן פשוט נפלו.
ראיתי שאף אחד לא היה יכול לברוח מהאש, גם אם הוא היה 20 מטר
מתחת לאדמה.
עדיין עמדתי על הגבעה, הייתי כבר באמצע הסיגריה כשהפיצוץ הגיע
לסביבות כרמיאל.
חשבתי לעצמי; "אולי אצעק?, אולי אברח?, אולי בעצם לא?".
נשארתי, לא זזתי, רק המשכתי לעשן את הסיגריה, רציתי לסיים אותה
כי לא רציתי למות באמצע סיגריה זה יכול להיות בעסה למות באמצע
משהו, במיוחד כמו סיגריה. חוץ מזה ידעתי שאף אחד לא יוכל היה
לברוח מהפצצה הענקית שנפלה.
כמעט סיימתי את הסיגריה, נשארה לי עוד שכטה אחת, לקחתי אותה
זרקתי את הסיגריה לצד, העשן נשאר עדיין בתוכי כשהפיצוץ פגע בי,
זה היה דווקא די כיף להתמודד פנים מול פנים עם הפחד הגדול
ביותר של האנושות.
בלי לברוח, בלי לצעוק, בלי להיכנס לפאניקה, רק אני, הוא
והסיגריה שלי.

עכשיו אני שוב פעם כאן, על אותה גבעה, עם אותן "מדינות" לשעבר.

מסתכל על כלום, הכול שקט אבל הפעם לא בצורה מפחידה, אלא בצורה
נעימה כזאת, מתאימה למדיטציה או משהו, חבל שאני לא מאמין בזה,
הכל מת לא נשאר שום דבר חי, לא עצים, לא אנשים, לא חיות אפילו
אלוהים לא שרד את זה.

סתם חשבתי להגיד לכם מה עבר עלי ביום שהעולם התפוצץ.