קמתי ב- 14.11.1999 בשש בבוקר, לא הצלחתי להירדם.
הלכתי למיטה של אבא ואימא והערתי אותם, דבר שלא עשיתי מגיל 4.
הם חיבקו אותי חזק, שניהם, אמרו שהכל יהיה בסדר אבל לא האמנתי.
שמעתי את זה יותר מדי פעמים והכל היה הפוך.
לבשתי את החולצה הכחולה עם הג'ינס החדש. לא הצלחתי לאכול. לא
ידעתי מה להגיד, לא הגבתי לכלום.
הלכתי להסעה "מצוידת" בתיק עם ווקמן, מים, תפוח וחבילת טישו.
לבית ספר הביאו לנו שישים מיליון פסיכולוגים. בערך כולם שם
בכו, אני ישבתי שם לבד.
נופר אמרה שהיא לא נוסעת להלוויה ונתנה לי זר קטן של פרחים
צהובים.  היא ביקשה שאני אשים אותם על הקבר אבל לא יכולתי.
נתתי את הפרחים להגר.
בדרך ישבתי מאחור עם ליאור. היא ניסתה לדובב אותי לשיחה אבל לא
עניתי לה.  כשכמעט הגענו חטפתי סחרחורת. לא רציתי לרדת.  היו
שם אלפי קברים, ים של דמעות ממש.  
שאלתי את אימא כמה זמן זה יקח, היא אמרה שלא יותר משעה.
שעה??? איך אני מחזיקה מעמד??????
ירדנו מהאוטובוס. האוטו של קדישא עמד שם, האח הגדול שלו ישב
מאחור עם חברה שלו.  לא העזתי להתקרב.
ראיתי שנפתח מעבר בין האנשים וזיהיתי את אימא שלו.  היא בכתה,
אנשים החזיקו אותה. היא נעצרה מולי ונעצה בי מבט חודרני. היה
שקט מתוח מסביב. היא צעקה: "למה אלוהים לקח אותו ממני?  הוא כל
כך שמח לראות אתכם... הוא כל כך אהב אתכם..."
המון אנשים בכו, אבל אני עמדתי שם כאילו שקפאתי, לא יכולתי
לזוז. הייתי משותקת.  כעסתי על עצמי כל כך על שלא ביקרתי אותו
כשהוא היה מאושפז, כשהוא גסס מול העיניים.  ועכשיו היה קר,
חשוך. לא ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורנית.
רציתי להישאר באוטובוס אבל אימא שכנעה אותי לרדת.
הדרך לחלקה הייתה ארוכה מאוד, למרות שהיא הייתה רק כמה עשרות
מטרים.
הנוף היה משגע. נורא ארוני - הוא נקבר בפסגה במקום הכי יפה,
אבל הוא הכי צעיר, הכי ילד.  
כיסו אותו באדמה. כאב לי. התיישבתי על חלקה פנויה. כל הילדים
היו מקדימה כדי לראות את ההלוויה, את הגופה. בהיתי במטומטמים
האלה. במקום לבכות הם צחקו...
בדיוק כעבור שעה הייתי באוטובוס, אוכלת את התפוח. אחותו הסתכלה
עליי ובכתה.
לקח לי חצי שנה לבכות.
אני באמת מתגעגעת.
מצטערת שלא הצלתי אותך, מתן.